לעניין רכיב שווי הרכב שנתבקשה לגביו השגה, הואיל ועברו שנתיים ממועד הבקשה ומבלי שבקשת החברה נענתה, והואיל ואין כל מקום למדיניות לפיה המוסד "מקפיא" חוב לתקופה בלתי סבירה ומשאירו תלוי ועומד בספרי החברה, ולאור טענות ענייניות כבדות שיש לחברה כנגד חיוב זה, כגון שומות מס הכנסה סופיות, נתונים הקיימים בידי החברה לפיהם אין כל ממש בסכום שנקבע בבקורת והעובדה כי שווי שימוש על פי הפסיקה היא חזקה הנתנת לסתירה וכו', מבוקש בזאת לבטל את סכום הקביעה בגין שווי שימוש ברכב.
ביום 14.3.2016 דחתה ועדת השומה את בקשת התובעת לביטול פסק דין, שכן:
"...מהמסמכים עולה שביום ה- 2.2.18 נשלחה לעוררת החלטה בדבר מתן אורכה להגשת כתב ערר תוך 30 יום, כלומר עד ה- 2.3.16, החלטה זו הגיעה לידי העוררת באותו יום כפי שעולה מאישור הפקס. המסמך מיום 18.2.18 עליו מתבססת ב"כ העוררת אינו רלוואנטי בנסיבות אלה שכן מיסמך זה הנו הודעה בדבר מועד הדיון שנקבע ואינו מתייחס כלל ועיקר אל הארכת המועד להגשת כתב ערר. בנסיבות אלו החלטתנו מיום 10.3.16 בעינה עומדת."
ביום 21.4.2016 פנתה התובעת לאגף ביקורת נכויים במוסד והודיעה על כוונתה להגיש עתירה לבג"ץ בעיניין הקביעה מיום 13.8.2008.
למען תהיה התמונה שלמה, יצוין, כי בסע' 39 לחוות דעתה של כב' השופטת לאה גליקסמן בעיניין חג'ג' (עב"ל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי- לבנה חג'ג' (מיום 1.4.2015) נקבע, כי השאלה אם מדובר בשיהוי החורג מגדר הסביר, יש לבחון, בין היתר, האם היה למוסד לביטוח לאומי המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי גבייה או קזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה הרלוואנטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קזוז; הפעולות שנקט המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח בהצעה להסדיר את חובו וכיוצ"ב; תרומתו של המבוטח ליצירת החוב, לרבות אי מסירת מידע ו/או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח לאומי; הנזק הראייתי שניגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב; אחריותו ו/או תרומתו של המוסד ליצירת החוב ועוד.
בהתייחס לטענת ההסתמכות
אמנם בכתב התביעה (סע' 73-76) נטען על ידי התובעת, כי בחלוף הזמן, בשל היתנהלותו של הנתבע, נגרם לה נזק, הן במישור הראייתי בשל הקושי לאתר ראיות הנוגעות לשנים לגביהן הוצאה הקביעה והן נזק כספי שמקורו בעבודה שבחלוף הזמן התיישנו שומות התובעת במס הכנסה, כך שאין היא עוד יכולה לנכות את הוצאות השכר הנוספות הנובעות מתשלום הפרישי דמי הביטוח בקביעותיו של הנתבע.
...
בהקשר זה מצאנו להדגיש, כי בעניין מיזל בית הדין הארצי אישרר את ביטול הקנס לגביו, אך זאת לדבריו עשה שכן "יש לזקוף לחובת המוסד, לגישתי, את העובדה לפיה לא זו בלבד ששאלון התושבות (המיועד, כעולה מכותרתו ל"שוהה בחו"ל) לא כלל נתונים על השתכרות צפויה מהכנסות בחו"ל, אלא שאף לא נכללה בו הפנייה, מתבקשת על פני הדברים, לדיווח שוטף או למצער ראשוני על ההכנסות הצפויות למי שיועסק כשכיר, מעבר לדיווח השנתי למס הכנסה מכוחו נערכות שומות המס הן על ידי רשות המיסים והן על ידי המוסד...אין לבוא למשיב בטרוניות על אי פניה יזומה מצדו לדיווח על הכנסותיו, מקום בו הטופס הייעודי, אינו מקצה מקום לדיווח כאמור ואינו מצביע על קיומה של אפשרות לדיווח נפרד...יש בה כדי לתמוך בקביעת חברתי על הפחתת חלק מהחוב באמצעות העמדתו על שיעורו הנומינלי עד להתעוררות המאוחרת של המוסד ולוויתור על ריבית וקנסות לאחריה, וכדי לתמוך בקביעה הנוספת לפיה יש להשית עת עלות ההליך המשפטי על המוסד (סע' 5 לחוות דעתו של כב' השופט רועי פוליאק)"
במקרה דנא, התובעת טמנה ידה בצלחת בכל הנוגע להעברת מידע לנתבע ובכל הנוגע לקידום עניינה אל מול ועדת השומה (הגשת ערר לאחר קרוב לחמישה חודשים), כמו גם אל מול פקידת ההשגות (באי מתן נימוקים לגופו של עניין), כאשר הוברר בחקירתה הנגדית כי ביקשה בכלל לשמש פה לכלל המעסיקים שבטיפולה ולא להביא את עניינה לכלל הכרעה.
בד בבד מצאנו להעיר, כי ספק בעינינו אם היה מקום כי ועדת השומה תדחה את הערר על הסף נוכח איחור בהגשתו למצער בשמונה ימים (שכן אך נשלח בדואר לאחר שמונה ימים), אפילו הנימוק להגשתו באיחור מעורר תמיהה ואינו עולה בקנה אחד עם התכתובות שהוצגו בפנינו.
אשר על כן, אנו מורים כדלקמן:
קרן החוב (בגין שווי שימוש ברכב), כפי שנקבעה ביום 13.7.2008, תשא הפרשי הצמדה מיום 13.7.2008 ועד ליום התשלום בפועל.
