ביטול צירוף צד והליך ההגנה הנגזרת סמכותו של בית המשפט ועילות לביטול

ההתנהלות הדיונית בהליך שבכותרת: לאחר הגשת כתב התביעה וכתב הגנה בתביעה העיקרית, הוגשה בקשת מאיר לסילוק התביעה על הסף ובקשת הרשקוביץ להעברת ההליך להתנהל בבית המשפט המחוזי.

בהתאם להסדר, הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה על ביטול הסכם המכר, ובירור הסעדים הכספיים המצויים בגדרי סמכותו של בית משפט השלום.

דיון והכרעה התביעה העיקרית - המסגרת נורמאטיבית: זו הוראת ס' 14 (א) לחוק החוזים: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה." והוראת ס' 15 לאותו חוק קובעת: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." עילת ההטעיה תקום בהתקיים התנאים האלה: טעות של צד לחוזה שמקורה בהטעייתו בידי הצד שכנגד, או מי מטעמו.

חובת הגילוי נגזרת מעיקרון תום הלב, והיא "מבטאת מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של היתנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה" (עניין סוויסה, פס' 10).

ראו, למשל, דברים שנאמרו בע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין [פורסם בנבו] (4.9.2007): "צדק בית המשפט קמא כאשר בחן את קיומה של ידיעה זו על בסיס כלל הנסיבות שנפרשו בפניו. שהרי דבר הנתון לליבו של אדם פנימה, אין להוכיחו אלא על דרך היתחקות אחר ראיות נסיבתיות, היתנהגות ונתונים חצוניים (ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 202, 206)". ראיות נסיבתיות יכולות, עפ"י הדין, לשמש בהליך פלילי בסיס להרשעתו של נאשם בבצוע עבירה, ברף הוכחה של מעבר לספק סביר.

מעדותו של עוה"ד גילבוע עולה, כי מר מאיר יזם את המסמך וגם ערך אותו, וכי המסמך לא צורף להסכם וגם לא הוזכר בו. ואולם, הן מלשון ההסכם והן מעדותו של עוה"ד גילבוע, שכאמור ייצג את שני הצדדים והוא עד נעדר כל אינטרס, התעורר הצורך במסמך נוכח העובדה שהחדרים הנוספים במרתף ניבנו בחריגה מהיתר הבניה וללא רשיון.

...

באשר לסעדים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד, הרי שמעת שדחיתי את כלל טענות מאיר, דינה של התביעה שכנגד להידחות על כל הסעדים הנתבעים בה. לעניין זה, ראוי לציין את דבריו של מר מאיר בחקירתו הנגדית, מהם ניתן ללמוד באופן מובהק, כי ממילא התביעה שכנגד הוגשה כאקט אסטרטגי ותו לא, ולא כתביעה שיש בה ממש, באומרו "כל הכתב תביעה נערך ע"י עורך הדין שלי והוא אומר לי דבר פשוט, שיש לך תביעה אליך, תגיש תביעה כנגד ובסופו של דבר תגיעו לפשרה" (עמ' 69, ש' 1 – 2).

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן: 120.1 התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה; אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצוי בסך של 379,528 ₪, בתוספת אגרת בית משפט, כפי ששולמה.

120.2 התביעה שכנגד – נדחית במלואה.

טענות הנתבעים בבית המשפט קמא בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, טענה המבקשת, כי היא הציעה למשיבים לקיים את הארוע תחת מיגבלות, ולחילופין היא הציעה להם לקיימו באחד משני מועדים חלופיים אשר היו פנויים ביומנה, אולם המשיבים סירבו להצעת המבקשת, מטעמי נוחות שלהם ורצונם לקיים את הארוע בסוף שבוע דוקא.

בנסיבות אלה, נקבע כי ההפרה כשלעצמה, לא מהוה עילה לפצוי, ויש להורות על השבת מה שהיתקבל על פי ההסכם או שוויו וכי בית המשפט רשאי לחייב את המפר בשיפוי הנפגע בגין הוצאותיו בהתאם לשיקול דעתו.

לטענתה פיצוי זה עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה, והמשיבים עצמם לא טענו כנגד סבירותו של סכום זה. יתרה מכך, המבקשת הפחיתה את סכום הפיצויים אשר לשיטתה מגיעים לה, מלכתחילה, בשיעור של כ- 20%, על מנת להכנס בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות.

בהנתן כל אלה, התבקש ביטול את פסק דינו של בית המשפט קמא, וחיוב המשיבים במלוא סכום התביעה שכנגד (33,800 ₪), בצרוף הפרשים והוצאות.

עם זאת, וכפי שיפורט בהמשך, אני מוצאת כי לא היה מקום לגזור גזירה שווה, בעת בחינת התוצאה בדבר איון קיום ארוע החתונה במועד נדחה.

ככל והסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא שולמו, יבהירו הצדדים עובדה זו בתוך שבעה ימים, שאז ישיבו המשיבים למבקשים את הסכום היחסי בהתאם לנקוב בפסק דין זה. בנסיבות העניין ואחריותם המשותפת של הצדדים להתגבשות הנזק, איני מוצאת לפסוק הוצאות בגין ההליך שבפני, וההוצאות אשר נפסקו על ידי בית המשפט קמא, מבוטלות.

...

עם זאת, ההסכמה החוזית בין הצדדים קובעת אחרת, ומאפשרת קיום חתונה נדחית בתוך פרק זמן של שנה.

עם זאת, ביטול מועד החתונה החלופי (הגם שזה טרם נקבע), נבע, בסופו של דבר, מהפרת ההסכם על ידי התובעים, אשר תחת תיאום מועד חלופי בטווח זמן של שנה, ביכרו לקיים אירוע במקום אחר, מבלי שהדברים הוסדרו עד תום מול המבקשת.

סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי.

ביום 10/10/21 הורה בית המשפט על ביטול מחיקת קוואליטי פינאנסית מן התביעה וצירופה מחדש כנתבעת, מבלי לחייב את התובע בערובה האמורה.

הבקשה נדחתה בו ביום על ידי כב' השופטת אייזנברג בשל העידר סמכות עניינית (בשל הסכומים הנתבעים), ובעקבות כך הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א (שלום חי') 48034-03-21 ורדי נ' שותפות קוואליטי קרדיט פאנד ואח', המתנהלת בפני כב' השופט הבכיר רמזי חדיד, להלן: "ההליך המקביל").

לשאלת בית המשפט בנוגע לעיכוב בהגשת התובענה, רק שנה ושמונה חודשים לאחר תום התקופה האמורה, השיב התובע כי לאורך פרק זמן זה למד את הוראות החוק ואת העילות הנובעות ממנו המצדיקות את ביטול הסכמי ההלוואה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון, ש' 6-5).

ראה האמור בעיניין צוניאשוילי בקשר לכך: "יזהר החותם, ויזכור כי באם אכן לא יקרא את החוזה לא תעמוד לו, בדרך כלל, הגנת ההטעיה, כאמור לעיל. הטעה תיתכן רק מקום שצד לחוזה עשה את המוטל עליו, בין אם מדובר בקריאת החוזה ובין אם מדובר בחובה אחרת, והטעות נגרמה עקב מחדלו או מעשהו של הצד השני לחוזה." ראה עוד לעניין זה ב-ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין (9/8/95); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז (21/3/04)‏‏ (להלן: עניין רייז); ה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 1416/04 אורה שורץ נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ (7/1/08) (להלן: עניין שורץ).

בעניינינו, עדיף לבצע את היתערבות בית המשפט באמצעות סעיף 9 לחוק, ולא באפיק של סעיף 15 לחוק החוזים, וזאת לאור התועלת שבתיקון לשון החוזה על פני הכרזה שיפוטית על ביטולו ו"כתיבתו מחדש" לצורך הגדרת חובת ההשבה בין הצדדים, על כל הנגזר מכך.

מדובר בסמכות הנתונה לשיקול דעת בית המשפט, והוא רשאי להפעילה אף מיוזמתו אם הצדדים לא תבעו סעד זה. סעד זה מעוגן בסעיף 9 לחוק: "9. (א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן היזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.

גם התייחסותן להפרת החוק בתניית סידור החלוף נאמרה כלאחר יד בסיום ההליך, רק לאחר שנשאלו על כך על ידי בית המשפט – ועל אף הקביעות החמורות של בית המשפט העליון בעיניין פרץ חנניה ביחס לתניה זהה בהסכם אחר של הנתבעות.

...

על כן, ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק, אני מקבלת את גרסת התובע בהקשר זה, והפגם שנפל בתניית סידור החלוף ילקח בחשבון כהפרה נוספת של הנתבעות.

במצב דברים זה, התנהלות הנתבעות אינה רחוקה מכך שבית המשפט יגיע למסקנה שיש להשיב את סכומי ההלוואה רק בהתייחס לסכומי הקרן כשהם מוצמדים.

משהגעתי למסקנה כי חיובים אלו בטלים, יש לקזז בהתאם את סכום ההלוואה השנייה.

בפני בקשת הנתבעת לסילוק תביעה על הסף מחמת העידר עילה, כאשר במסגרת הדיון שהתנהל ביום 2.3.23, במעמד הצדדים, התעוררה שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לידון בתובענה היות ועילת התביעה קשורה למוסד הנאמנות.

בסעיף 2(ה) נקבעה חלוקת הרווחים הוסכם כי הרווחים מהפרויקט יחולקו בסוף הפרויקט באופן יחסי בהתאם להחזקות הצדדים "כחלוקת דיבידנד או כנגד ח"ן מס כחוק, בהתאם לדוח רואה ח"ן שיוכן על ידי רו"ח החברה". בסעיף 2(ו) נקבע תנאי שבהתקיימותו התובעים רשאים לתקן את הנאמנות או לבטל אותה הוסכם כי אם יינתן היתר בנייה מסוים, החזקות התובעים יעלו מ-15 מניות ל-25 מניות.

הנתבעת היא בתו של המנוח, עורכת דין במקצועה, וביום 25.11.2015 היא נרשמה כדירקטורית של החברה (סעיף 16 לכתב ההגנה; סעיף 10 לכתב התביעה; החלטת בית המשפט בעמ' 38 לפרוטוקול בעיניין עזבון המנוח מיום 11.1.2022 (צורף כנספח 6 לכתב התביעה)).

בבקשה נטען, בין היתר, (בסעיפים 5.1-5.2) כי ריווחי הפרויקט "אמורים, ככל שהם מתקבלים, להיתקבל אצל החברה ולא אצל בעלי המניות" ולכן "עילת תביעה בנוגע לאי קבלת רווחים היא של החברה בלבד ולא של בעלי מניותיה". התובעים הגישו תשובתם שבה טענו כי "המבקשת טוענת כי יש לסלק את התביעה על הסף מאחר ולטענתה, אין למשיבים עילת תביעה אישית ויש להגיש תביעה נגזרת בשם החברה". אולם, לטענת התובעים יש להם עילת תביעה אישית.

לפי הוראות סעיף 37 לחוק הנאמנות, לבית המשפט המחוזי מוקנית הסמכות העניינית לידון בעינייני נאמנות, שכן בהוראותיו נקבע כדלקמן: "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית המשפט המחוזי". עם זאת, בעיניין גלאור נקבע כי יש לקרוא את הוראות סעיף 37 לחוק יחד עם הוראות סעיף 39 לחוק אשר נקבע בהן כדלקמן: "בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור". לאור הוראות סעיפים 37 ו-39 לחוק הנאמנות, בית המשפט בעיניין גלאור קבע כי לבית המשפט המחוזי הסמכות העניינית הייחודית לידון בעינייני נאמנות רק בהליכים "הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות". הליכים אלה עניינם "מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות". ולכן בהליכים שעניינם יחסי נאמנות שלא במוסד הנאמנות לפי חוק הנאמנות, אין סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי.

...

בהחלטה מיום 28.7.2019 בפש"ר מונתה עו"ד מיכל גלבוע כנאמנת (להלן: "עו"ד גלבוע") ובית המשפט החליט, ביום 24.2.21, על העברת המניות המוחזקות בנאמנות בידי הנתבעת לידי הנאמנה עו"ד גלבוע תוך שצוין: "מטעמי יעילות, אני קובע שהמניות שמחזיקה עו"ד עזרא בנאמנות יועברו במלואן לנאמנה כאשר אין בכך לפגוע בטענותיהם של המשיבים 5 ו6 לזכויות ב25% במניות וכן אין בכך כדי לפגוע בטענותיהם האחרות כלפי התנהלותה של עו"ד עזרא. ובניגוד לנטען הטענות של המשיבים 5 ו-6 כלפי עו"ד עזרא אינן חיצוניות להליך הפש"ר המתנהל". במסגרת הסכסוך שפרץ בין הצדדים התגלע הסכסוך הכספי אשר בגינו הוגשה התביעה שלפניי.

אני סבור שניתן להשאיר את ההליך בבית המשפט שלום מכוח פקודת הנזיקין.

וכן, ב"כ הנתבעת טען כי הוא סבור שעל התביעה להתנהל בבית המשפט המחוזי, אך ביקש כי בקשתו לסילוק על הסף תידון בבית משפט השלום, וזאת כדלקמן: "טענת נאמנות צריכה להתברר בבית המשפט המחוזי. כאן זו אחת מהטענות ולכן אני סבור שבמכלול הטענות, הדבר הראוי הוא לדון בבקשה לסילוק על הסף ולא להעביר את התיק כמות שהוא לבית המשפט המחוזי". דיון והכרעה בעניין שלפניי עולה השאלה האם לבית משפט השלום הסמכות לדון בתובענה.

לעניין הבקשה של הנתבעת כי אדון בבקשתה לסילוק על הסף מכוח היעדר עילה – נוכח קביעתי כי הסמכות אינה מוקנית לבית משפט זה, בית משפט זה אינו הגורם המוסמך להכריע האם יש עילה או לא. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת.

התובעים טענו כי הכלל של מעשה בי דין לא מיתקיים במקרה דנן מאחר שלא מתקיימת קרבה משפטית בין הצדדים ואין להעניק לנתבעת פרס בגין מחדליה וחוסר תום ליבה, עת בחרה שלא לצרף את כל התובעים כצד להליך קודם ולנהל הליך "קל" יותר שבסיומו פסק דין לפינוי שהוצא "במחטף". דיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, שוכנעתי כי דין הבקשה להיתקבל ויש להורות על סילוק התביעה.

בשים לב למפורט להלן ביחס לגוף הבקשה והסכוי לקבלת הבקשה לסילוק על הסף (זאת הן לאור הטענות לעניין העידר עילה והן הטענות לעניין היתיישנות ובזיקה להליכים הרבים שכבר ננקטו בעבר), היה מקום ממלא להאריך המועד להגשת הגנה ולדון תחילה בבקשה לסילוק על הסף בטרם השקיעה הנתבעת מאמצים נוספים בהגשת כתב הגנה וניהול הליך נוסף זה. וראה ברע"א 4792/21 קבוץ הל"ה נ. מועצה אזורית שפיר: "כידוע, הגשתה של בקשה לסילוק על הסף אינה עוצרת את מרוץ הזמן להגשת כתב הגנה, וזאת אלא אם הורה בית המשפט אחרת. ככלל, אין מקום למתן הוראה אחרת כאמור.... עם זאת, ישנם מצבים בהם ראוי ליתן ארכה לבעל דין להגשת כתב הטענות נוכח הגשת בקשה לסילוק על הסף על ידו. זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, קיים סיכוי סביר לסילוק התובענה על הסף; שנית, הנתבע יאלץ להשקיע משאבים לא מידתיים בנסיבות העניין, על מנת להיתגונן לגופם של דברים. שני התנאים האמורים מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות".ביה"מ הפנה שם בהמשך גם לדברי השופט עמית בע"א 3284/19 שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' בר, אשר אישר את הארכת המועד שניתנה להגשת הגנה וקבע: "קביעות אלו עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ביחס להיקפו של החריג, ואסתפק לעניין זה בחזרה על דבריו של השופט יצחק עמית בעיניין שיף, פסקה 22:"קשה להלום כי בעל דין, שברשותו טענה מקדמית "מוחצת" לסילוק התביעה, כמו טענת היתיישנות או מעשה בית דין, יידרש להגיש כתב הגנה שמצריך השקעת משאבים מרובה, שעה שקיים סיכוי של ממש שטענתו המקדמית תיתקבל".

בע"א (מחוזי חיפה) 50362-06-22 מחמוד מריסאת נ. קרן קיימת לישראל, ניתן לראות סיכום של ההלכות האמורות: "לפיכך, לאחר שהחלקה נרשמה על שם המדינה בעקבות הסדר המקרקעין, כל זכות קודמת, אם הייתה כזו לאדם כלשהוא, נמחקה ואינה קיימת עוד. על כן, בין אם המערערים טוענים לזכויות שנולדו להם בשנות ה- 30 של המאה הקודמת (סעיף 1 לכתב הגנתם) ובין אם טוענים הם לזכויות כלשהן מתוקף מיסמך שנעשה בשנת 1910, לא ניתן להכיר בזכויות אלה...בכל הנוגע לתקופת העתיד, כלומר התקופה שתחילתה במועד סיום ההסדר ואילך, חלים סעיפים 125(א) ו- 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969...... על פי סעיף 159(ב) והפרשנות שניתנה לו, אין עוד אפשרות לרכוש זכויות במקרקעין מוסדרים, הסותרות את הרישום, על דרך ההתיישנות הרוכשת. רכישת זכויות על דרך ההתיישנות אפשרית הייתה רק ביחס לזכויות שנרכשו מכוח היתיישנות לפני תחילתו של חוק המקרקעין (ראו סעיף 125(א) שלעיל). ואולם, גם אם היה מקום לקבל את טענת בא כוחם המלומד של המערערים, לפיה עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (בתאריך 1.1.1970), המערערים רכשו זכויות להחזיק בחלקה על דרך "ההתיישנות הרוכשת", הרי שבמועד סיום הליכי ההסדר בחלקה (5.10.1971), זכויות אלה בטלו מן העולם.

אם לא די באמור, טענות שבמהותן חזקה ושימוש, כלל אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי אלא של בית משפט השלום בלבד וככל שהתובעים סבורים, כי מגיע להם פיצוי כספי, הם ממילא לא העריכו אותו כלל (באופן שניתן לבחון האם לאור סכום התביעה הוא בסמכות ביה"מ שלום או מחוזי), וגם לא שילמו אגרה בגינו (אלא אך על סעד הצהרתי בלבד) וגם בשל כך דין התביעה להיות מסולקת.

בסעיפים 20-21 בתגובתם לבקשה טענו התובעים כי הם מתייחסים לשימוש שעושים הם עצמם במקרקעין ואין לגזור לפיכך מהקביעות שנקבעו בהליכים קודמים ביחס לאבותיהם.

וראו גם ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ. חברת החשמל לישראל בע"מ. כן ראו בספרה של ד"ר נ' זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי", עמודים 246-247, 105 (1991): "הכלל הוא, כי העובדה שבעל דין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא העירעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין. כלל זה חל אפילו הורה בית המשפט, לבקשתו של בעל הדין המערער, על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בעירעור". לנוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה.

...

לסיכום, כתב התביעה במקרה דנן לא העלה כל טענות יוצאות דופן או נסיבות חריגות ולא הצביע על הסכמה מפורשת שניתנה, אלא התייחס באורח די כללי לאוכלוסייה הבדואית שנטען כי החזיקה במקרקעין.

אם לא די באמור, טענות שבמהותן חזקה ושימוש, כלל אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי אלא של בית משפט השלום בלבד וככל שהתובעים סבורים, כי מגיע להם פיצוי כספי, הם ממילא לא העריכו אותו כלל (באופן שניתן לבחון האם לאור סכום התביעה הוא בסמכות ביה"מ שלום או מחוזי), וגם לא שילמו אגרה בגינו (אלא אך על סעד הצהרתי בלבד) וגם בשל כך דין התביעה להיות מסולקת.

וראו גם ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ. חברת החשמל לישראל בע"מ. כן ראו בספרה של ד"ר נ' זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי", עמודים 246-247, 105 (1991): "הכלל הוא, כי העובדה שבעל דין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין. כלל זה חל אפילו הורה בית המשפט, לבקשתו של בעל הדין המערער, על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור". לנוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה.