ביטול צו-על-תנאי ודחיית עתירה לניהול מועדון קלפים ללא רשיון

הוא הזכיר את החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בעת"מ 63653-09-19 אשר דחתה (בבוקר הדיון שהתקיים לפניי) עתירה מנהלית שהגיש ב"כ המשיבים לביטול צו הסגירה המינהלי שהוציאה המישטרה כנגד העסק, וטען שדחיית העתירה מלמדת על כך שטיעון בדבר פגיעה כלכלית לא יילקח בחשבון כאשר מדובר בסיכון חיי אדם.

עוד נטען כנגד השימוע שנערך למשיב, כאשר למעשה הכל היה למראית עין – המשיב זומן לשימוע בגין עבירה של ניהול עסק ללא רשיון, והעסק ניסגר על סמך מידעים מודיעיניים שעניינם סיכסוך בין המשפחות ושאין בינם לבין תנאי חוק רשוי עסקים ולא כלום.

להבדיל ממתן צו לסגירת עסק מכוח סעיף 78 לפקודת המישטרה, שם רשאי קצין המישטרה להזקק הן לחומר חקירה קביל והן לחומרים מודיעיניים שאינם קבילים, ולהבדיל מדיון בבקשה לביטול צו סגירה שניתן מכוח סעיף 78 לפקודת המישטרה, שם מבקר השופט את שיקול דעתו וסבירות החלטתו של קצין המישטרה, ורשאי להזקק לחומר שעמד לנגד עיניו ערב מתן הצוו – הרי שבהליך לפי סעיף 17 לחוק רשוי עסקים הוגש נגד הנאשם כתב אישום, הוא רשאי לצלם את חומר הראיות וההליך מיתנהל "בקלפים פתוחים" כשטענות המבקשת – הן לענין הראיות לכאורה והן לענין עילת הסגירה – אמורות להיות מגובות בראיות קבילות.

כך גם לא ראיתי לידון בטענת ב"כ המשיבים לפיה הצוים המבוקשים אינם עונים על תכליותיו של סעיף 1 לחוק רשוי עסקים, ודי אם אזכיר שבמסגרת רע"פ 4384/13 הנ"ל נדון עניינו של עסק (מועדון לילה) אשר נטען כי באי המקום, יחד עם חלק מבעלי העסק, עסקו בפעילות של סחר בסמים – עובדה שלא נגעה במישרין לסיכון בריאותי או בטיחותי שנשקף מהעסק עצמו כמספק דברי מאכל ומשקאות אלכוהוליים.

...

היות ומדובר בבקשות המתבססות על אותן עילות, על עובדות דומות והטענות המשפטיות שנשמעו במסגרתן משותפות, החלטתי תינתן בהן במאוחד.

ובכל זאת, בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה ולא נעתר לבקשתה ליתן צו הפסקת עיסוק לפי סעיף 17 לחוק.

ועוד לענין הגשת מידעים מודיעיניים במעמד צד אחד, נאמר ברע"פ 8696/14 אורטל בן מוחה נ' משטרת ישראל-רישוי עסקים (21.12.14) כי – "כאמור, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבעו, על יסוד חומר מודיעיני שהונח בפניהם, כי פעילותו של העסק מקימה חשש ממשי לשלום הציבור, עד כדי סיכון חיי אדם (ראו סעיף 1(א)(2) לחוק רישוי עסקים). יודגש, כי המידע המודיעיני, אשר הוגש במעמד צד אחד, נועד לבסס את עילת הפסקת הפעילות העסקית, ולא להוכיח את עובדות כתב האישום... ולמבקשת נמסרה פרפרזה מספקת בדבר מעורבותם של גורמים עברייניים מסויימים בניהול העסק". מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתב האישום ובבקשות להפסקת עיסוק עד לתום ההליכים, ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בסקירה ובמידעים המודיעיניים (במ/1-במ/4) באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשות.

ואולם, גם לאחר שעיינתי במידעים אינני סבור שיש בהם להטות את הכף לכיוון מתן צו הפסקת שימוש עד לתום ההליכים.

כללי 1) מונחת לפניי תביעה שעניינה עתירה לפצות את התובעים בגין נזקים שנגרמו להם עקב השבתת מועדון ("דיסקוטק") (להלן: "המועדון") שנימצא בזמנים הרלבאנטיים לתביעה בקומה הראשונה במבנה ברחוב יפו בירושלים (להלן: "הנכס"), וזאת נוכח צו סגירה שהוצא על-ידי עריית ירושלים (להלן בהתאמה: "צו הסגירה" ו-"הערייה").

39) החברה ניהלה את עסקה ללא רישיון עסק.

התובעים בחרו להכנס לגופו של ענין תוך ניסיון להוכחת האחריות, בכך שמטו את הקרקע מהתנאי המקדמי לטענה ויש לדחותה על הסף.

וכפי שאומר השופט ברנזון בע"א 592/66 [1], בעמ' 284-285: "הכל מסכימים, כי על התובע מוטלת חובה לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שניגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע והוא אינו יכול לזכות בפצוי על הפסד כזה אשר היה יכול למנעו אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו". הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק (ע"א 531/71 [2], בעמ' 118), אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת ניזקו (ראה: ע"א 592/66 [1] הנ"ל; ע"א 531/71 [2] הנ"ל ע"א 449/81, 492[3], בעמ' 77)"

101) בעיניינם של התובעים עולות מספר תהיות שלא מצאתי לגביהן בחומר הנמצא תשובות מניחות את הדעת, כך למשל: הואיל וצו הסגירה בוטל ביום 5.2.07, לא פירטו התובעים באופן ברור, בצרוף אסמכתות מהימנות, אילו מאמצים עשו לחידוש הפעילות של המועדון לאחר שהתאפשרה הפעילות בו (כדוגמת פרסומים, תכניות, הנחות ומבצעים וכו').

"מעילה בת עוולה, לא תיצמח זכות תביעה" 119) אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה משלא החזיקו התובעים ברישיון עסק על-שם מי מהם, מכאן לא צומחת להם עילת תביעה, תוך יישום הכלל לפיו: "מעילה בת עוולה, לא תיצמח זכות תביעה". 120) מחומר הראיות עולה כי לצורך הפעלת המועדון, הוצא רישיון עסק שהיה בתוקף עת הוצא צו הסגירה, אולם הרישיון היה על שם בנו של בעל הנכס.

בכל מקרה, לא הוכח ולא התרשמתי כי התובעים פעלו מתוך מחשבה פלילית להפר את דיני רשוי עסקים, שכן כאמור, למועדון היה קיים רישיון עסק תקף, כך שהתנאים התכנוניים והבטיחותיים אשר בא רישיון העסק להבטיח, חזקה כי היתקיימו, אחרת רישיון כזה לא היה ניתן.

...

זכות תביעה של התובעים 2-1 118) אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה אין מעמד לתובעים 2-1 בהגשת התביעה דידן שכן התביעה היא של החברה.

"מעילה בת עוולה, לא תצמח זכות תביעה" 119) אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה משלא החזיקו התובעים ברישיון עסק על-שם מי מהם, מכאן לא צומחת להם עילת תביעה, תוך יישום הכלל לפיו: "מעילה בת עוולה, לא תצמח זכות תביעה". 120) מחומר הראיות עולה כי לצורך הפעלת המועדון, הוצא רישיון עסק שהיה בתוקף עת הוצא צו הסגירה, אולם הרישיון היה על שם בנו של בעל הנכס.

הכל בוצע" 121) בנסיבות אלו, סבורני כי מקום בירור טענת הנתבעים בנדון דידן, אינו במסגרת ההליך דנן אלא בדינים הרלבנטיים של רישוי עסקים.

השופט ד' בכור: לעותר ניתן צו-על-תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יימנעו מלהפריע לעותר בניהול עסק של מועדון חברים, הידוע בשם "מועדון הבינגו הבאר-שבעי", באולם יהלום בבאר-שבע, שבעליו מחזיק כדין רישיון על-פי פריט 99 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), תשל"ג-1973, או בכל מקום אחר, המורשה על-פי הפריט האמור, ומדוע לא יימנעו מלהחזיר המחזיקים בדין ברישיונות הנ"ל, שרישיונם לא יחודש אם יתירו לעותר לנהל באולמותיהם את הפעילות הנ"ל. העותר מנהל עסק פרטי במסגרת, המכונה על-ידו "מועדון הבינגו הבאר-שבעי". הפעילות המתנהלת היא מה שנקרא בפיו ערבי בידור, בהם מתנהל משחק בינגו עם מופע של אמן או אמנים והגשת כיבוד קל של קפה ועוגה.

יש גם טעם בטענת עורך-דין בן-טובים, שניהול העסק של העותר טעון רישיון לפי פריט 123 לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), החל על "משחקי ביליארד, משחקים-באמצעות מכונות המופעלות מיכנית או חשמלית, בקלפים, בקוביות וכיוצא באלה". טוען עו"ד תוסיה-כהן, שפריט זה חל על משחקי ביליארד וכד', אך פירוש זה מצומצם יתר על המידה, ואינו תואם את לשון המחוקק, כי הפריט הנ"ל מדבר על משחקי ביליארד וכן על משחקים אחרים כפי שהוגדרו שם, ומשחק הבינגו נופל ב-ד' אמותיה של ההגדרה הנ"ל. לעותר אין רישיון, ולכן אינו רשאי לנהל את ערבי הבינגו.

לכן אין גם צורך לדון אם ובאיזו מידה קביעה עובדתית באותו הליך יכולה לשמש מניעות בהליכים אחרים לגבי אירועים אחרים שלאחר האירוע שנדון שם. אי לזאת הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי, לדחות את העתירה ולחייב את העותר לשלם למשיבים הוצאות העתירה בסך 3,000 שקל.

...

השאלה הראשונה היא: האם מדובר כאן בחוג אנשים מסוים? נראה לנו שהתשובה שלילית.

נראה לנו שגם תנאי זה לא נתקיים.

מקריאת כל החומר שהובא לפנינו המסקנה הסבירה היא, שאין זה מקרה בו המשחק או ההגרלה אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור, לא רק לגבי העותר כי אם גם לגבי המשתתפים באותם ערבים.

הא ראיה, שבאותו פריט 123 בצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), המוזכר בסעיף 5 לעיל, מדובר על "משחקי ביליארד, משחקים-באמצעות מכונות המופעלות מיכנית או חשמלית, בקלפים, בקוביות וכיוצא באלה-מקום לעריכתם". מובן מאליו, שהמחוקק ומחוקק המשנה לא היו מרשים קבלת רישיון לניהול עסק, אשר הוא כשלעצמו מסכן את שלום הציבור.

גם במקרה, בו הפך צו-על-תנאי בעתירה מהסוג שלפנינו להחלטי (בבג"צ 10/80 ובו קבע בית המשפט, ברוב דעות, כי יש להעניק לעותר רישיון לעסק של מכונות משחק, נאמר על-ידי השופטת בן-עתו (שהייתה אחת משופטי הרוב), בעמ' 660: "אף אני לא הייתי מציעה להתערב בשקול דעתו של ראש העיר אילו מצאתי שהסתמך על עובדות ממשיות המעמידות באור שלילי את העסק המסויים הזה". מאלף וחשוב במיוחד לענייננו הוא פסק הדין בבג"צ 287/71 אשר דן בסירוב ראש העיר להעניק רישיון עסק למועדון משחקים (כולל מכונות משחק).

נקודה, שנודעת לה חשיבות מיוחדת לצורך ההכרעה בעתירה זו, נוגעת לשאלה, האם יש לראות את העותר כמי שרישיונו לניהול עסקו בוטל על-ידי המשיבים, כמי שלא ניתן לו רישיון כלל, ככזה שרישיונו לא חודש, או שמא יש לשבצו בקטיגוריה אחרת? מה חשיבות יש לשיבוץ זה? בפסיקה של בית-משפט זה ביחס לעתירות מהסוג הנדון הבחינו, בדרך כלל, בין שני סוגי מקרים: בין סירוב ראשוני לאשר רישיון מחד גיסא לבין אי-חידוש או ביטול רישיון מאידך גיסא, ובהתאם לשבוץ העותרים לאחת משתי קטיגוריות אלה נקבעה עמדת בית המשפט כלפי סבירות החלטותיה של הרשות.

אשר על-כן נראה לי, כי יש לדחות את העתירה ולבטל את הצוו-על-תנאי.

...

לאור המצב המשפטי ובהיתחשב בנסיבות שגרמו בשעתן לאי-חידוש רישיון העסק עבור בית הקפה במשך תקופה ניכרת, נראה לי כי עלינו להחליט בעניין העתירה על בסיס ההנחה, כי סירוב המשיבות להעניק לעותר רישיון חדש היה מוצדק, אם תנוח דעתנו, כי המידע שהיה ברשותן יכול היה להעלות חשד סביר, שניהול העסק עלול להוות סיכון לשלום הציבור.

אם אגש עתה ליישם את העקרונות וההלכות הנ"ל למקרה שלפנינו, נראה לי, כי מתבקשת המסקנה, שאין מנוס מדחיית העתירה.

אשר על-כן נראה לי, כי יש לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי.

המושג "משחקים" הוגדר בסעיף 2ב (ב) לחוק ככולל "קלפים", כך שהסעיף חל גם על סוג הפעילות המתנהלת בעסקו של הנאשם, כפי טענתו, בדבר משחקי "רמי". קריאה יחדיו של כל ההוראות שלהלן מובילה למסקנה שכדי לקבל רישיון לנהל עסק "לעריכת משחקים", תנאי לקבלת הרשיון הוא קבלת אישור מהמשטרה לעסק: סעיף 6 (א) לחוק, יחד עם הוראות סעיף 1 לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי),תשנ"ה – 1995, ופריט 7.6 לתוספת לצוו הנ"ל. במילים אחרות, בעת שמדובר בעסק של "עריכת משחקים", ללא אישור המישטרה לאותו עסק, לא יינתן רישיון על ידי הערייה שבתחומה מצוי אותו עסק.

בסעיף 1 לתקנות רשוי עסקים (הוראות כלליות) תשס"א – 2000 (להלן "התקנות") הוגדר הביטוי "נותן אישור". המישטרה, לענייננו, הנה בגדר גורם "נותן אישור". סעיף 6 (א) לתקנות מורה שבעת שרשות הרשוי (לענייננו, עריית רמלה) מקבלת בקשה למתן רישיון, והיא מחליטה שלא לדחותה, עליה להעבירה תוך 21 ימים לנותן האישור (לענייננו, המישטרה) ותבקש את אישורו למתן רישיון עסק.

אין באמור כדי לפגוע בסמכות רשות הרשוי לסרב לתת רישיון או היתר זמני, או לקבוע תנאים מוקדמים או תנאים ברישיון או בהיתר זמני נוסף על תנאים שקבע נותן האישור.

ככל שהנאשם היה מעוניין שיונפק לו רישיון עסק הרי שהדרך היתה פתוחה בפניו להגיש עתירה מנהלית לכבוד בית המשפט המחוזי, כנגד עריית רמלה, בשל אי הנפקת רישיון חדש.

יובהר כי לא מדובר ברישיון שנשלל באופן יזום על ידי הרשות, אלא ברישיון שפקע מחמת שהגיע לסיום התקופה שנקבעה בו. על מהותו של רישיון זמני שפוקע מאליו בתום התקופה ראו דבריו של כבוד השופט זמיר ב-ע"פ 2388/97 מאיר כהן נ' מדינת ישראל פ"ד נב (1) 822, 834: "ישאל השואל: מה ההבדל בין פקיעת רישיון לבין ביטול רישיון, שהרי גם זו וגם זה מביאים את הרישיון לידי גמר? התשובה היא: יש ויש הבדל של ממש בין זו לבין זה. פקיעת רישיון מתרחשת כביכול מעצמה, כאילו היא מכה מידי שמים, כשבעל הרישיון עומד חסר אונים, ואילו הרשות המוסמכת רוחצת בניקיון כפיה. ביטול רישיון, להבדיל, הוא מעשה ידיה של הרשות המוסכמת, ולפיכך הדין קובע תנאים וסייגים לביטול רישיון." יחד עם זאת, הסוגיה של היחס בין הפגיעה בזכות החוקתית לחופש עיסוק לבין השמירה על האינטרס הציבורי למניעת פעילותם של עסקים בדבר "עריכת מקום למשחקים" ללא רישיון, נדונה בהרחבה בפסק דינו של כבוד השופט גרוניס ב-עע"מ 4436/02 תשעים הכדורים – מסעדה, מועדון חברים נ' עריית חיפה פ"ד נח (3) 782.

...

המושג "משחקים" הוגדר בסעיף 2ב (ב) לחוק ככולל "קלפים", כך שהסעיף חל גם על סוג הפעילות המתנהלת בעיסקו של הנאשם, כפי טענתו, בדבר משחקי "רמי". קריאה יחדיו של כל ההוראות שלהלן מובילה למסקנה שכדי לקבל רישיון לנהל עסק "לעריכת משחקים", תנאי לקבלת הרשיון הוא קבלת אישור מהמשטרה לעסק: סעיף 6 (א) לחוק, יחד עם הוראות סעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי),תשנ"ה – 1995, ופריט 7.6 לתוספת לצו הנ"ל. במילים אחרות, בעת שמדובר בעסק של "עריכת משחקים", ללא אישור המשטרה לאותו עסק, לא יינתן רישיון על ידי העירייה שבתחומה מצוי אותו עסק.

הטענה של "הגנה מן הצדק" לא יכולה לשמש "תחליף" לכל האמור לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הטענה של הנאשם שיש לבטל את כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149 (10) לחסד"פ, נדחית.