ביום 10.10.23 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לביטול עיכוב היציאה מהארץ כנגד הבנות בשל המילחמה השוררת במדינה; בהחלטתי מיום 10.10.23 נעתרתי לבקשתם והוריתי על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוטל כנגד שלושת הקטינות החל מיום 9.10.23, תוך שהבהרתי, כמוסכם בבקשה, כי אין בהחלטה האמורה כדי להתיר יציאת הקטינות מהארץ, וככל שהצדדים יבקשו לעשות כן הדבר יעשה בהסכמה משותפת של הצדדים בכתב.
...
בין הצדדים התנהלו הליכים ענפים במשך שנים ארוכות בערכאות השונות, במסגרתם נשתברו קולמוסים רבים לעניין יציאת הקטינות מהארץ (ראו: החלטה מיום 18.7.18 בתמ"ש 9589-06-15, פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 14.5.20, תמ"ש 8099-07-20 פסק דין מיום 10.8.20, עמ"ש 38953-09-20 פסק דין מיום 14.10.21, החלטתי מיום 24.7.22 בתמ"ש 63936-05-22, הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פס"ד ביום 29.5.23 בתלה"מ 23521-04-23 ועוד).
האם השיבה במסרון "כמוסכם".
לטענתו, בעקבות הסכמות אלו הצדדים עתרו לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, ומסירת הדרכונים שהיו שמורים בכספת בית המשפט וטסו שניהם יחד עם שלושת הבנות ביום 10.10.93, תחילה ל T, ומשם ל X , לבית חברתה של האם המתגוררת שם.
האב טוען כי מאז הגעתם ל X הוא דרש מהאם להזמין כרטיסי טיסה חזרה שכן היה ברור שהטיסה לישראל לא תהיה ב-23.10.23 כפי שתכננו טרם הטיסה לT , וכי "יש לנעוץ מועד חזרה מוקדם לישראל". בסופו של דבר הוסכם לדבריו כי הם ישובו ארצה ביום 31.10.23, והאם אישרה כי הזמינה כרטיסי טיסה חזרה לצדדים ולבנות למועד זה.
אולם, ביום 24.10.23 יצאה האם לטיול עם שלושת הבנות בלעדיו בטענה שמדובר בטיול חד יומי, כאשר בפועל הבנות נותרו ללון מחוץ לבית החברה אצלה שהו למשך מספר לילות בניגוד להסכמתו, בעוד האם לא השיבה להודעותיו המודאגות ואף ביטלה את היכולת לאתר מרחוק את מיקום המצאה של הבת א', וניתקה את הקשר שלו עם א', אשר באמצעות הטלפון הנייד שלה הוא התקשר עם הקטינות, כך שכיום הוא אף אינו יודע היכן האם והבנות נמצאות.
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, במסמכים שצורפו להם, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על השבת הקטינות ארצה, מהנימוקים שיפורטו להלן.
האם ביקשה אמנם לתלות את הסיבה לכך שהזמינה את הכרטיסים בהתנהגות האב כלפיה כביכול – מאחר והיא "נבהלה מפני המבקש ותחת אלימותו האגרסיבית" של האב, וכי לאחר מכן היא "התעשתה" והבינה כי אין זו טובת הקטינות, אולם לא הוצגה אינדיקציה כלשהי בדבר אותה אלימות נטענת, ודי לי בהודאת האם המלמדת על מועד מוסכם להשבת הקטינות בכתב על מנת להיעתר לבקשה שלפני, שהוגשה כאמור מכוח הפרתה הנטענת של האם את ההסכמות שנערכו בין הצדדים לעניין זה.
לעניין זה אעיר כי אין די בצו ההגנה שניתן לטענת האם ב X כנגד האב וזאת, כפי הנראה, במעמד צד אחד ועל בסיס טענות האם בלבד, על מנת להוכיח טענות האם בדבר אלימות האב כלפיה.
לפיכך, הנני מורה כי ככל שלא ישובו הקטינות ארצה עד ולא יאוחר מיום 14.11.23, ייחשב הדבר כאי השבה של הקטינות, והפרת החלטה שיפוטית על כל המשתמע מכך.
