ביטול צווי הריסה שיפוטיים במעמד צד אחד עקב נסיבות אישיות

ביום 9.8.20 הודבק הצוו במקרקעין לאחר שנחתם ע"י מהנדס הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מרום הגליל ובמסגרתו הורה על הריסתה וסילוקה של העבודה האסורה, מבנה בשטח של כ 45 מ"ר, שניבנה ללא היתר על המקרקעין הידועים כגוש 14070 חלקה 4 נ"צ 244394/767601 (להלן: "המבנה"), וכן על הפסקת השמוש האסור בו. הבקשה הוגשה ביום 12.08.2019 ובה עתר המבקש לביטול הצוו ולעיכוב ביצועו (במעמד צד אחד) עד למתן החלטה בבקשה.

נסיבותיו האישיות של המבקש ומצבו הרפואי של אביו לא נעלמו מעיני המשיבה.

יפים לכך דבריו של בית המשפט העליון ברע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל (‏8.5.2013): "בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התיכנון והבניה, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על צוי הריסה מנהליים, באופן מצומצם למדיי. (רע"פ 5285/12 מורחי נ' יו"ר הוועדה לתיכנון ובניה תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (21.8.2012))". יודגש כי הלכה זו לא השתנתה לאחר תיקון 116 לחוק אשר מטרתו הברורה והמוצהרת היא הגברת האכיפה בתחום דיני התיכנון והבנייה.

...

בעפ"א (מחוזי חיפה) 54143-04-19 אבראהים אבו אל היגא נ' מדינת ישראל (12.06.19), קבע ביהמ"ש כי "פרשנות תכליתית של הוראות סעיף 221 לחוק מובילה למסקנה כי עבודה מסתיימת, לצורך הוראות הסעיף, אם הושלמה במלואה ולא התווספה לה כל עבודות בנייה בששת החודשים שקדמו להוצאת הצו. מקום שהמערער בונה בניין שהוא 'חטיבה אחת' שלא ניתן לחלקה, הוא בונה את המבנה בשלבים, אין כל הגיון לפרשנות שלפיה חלקים בבנייה שבוצעו בתקופה שקדמה להוצאת הצו בשישה חודשים יהיו חסינים מפני הוצאת צו ההריסה, לו יוכח כי שלב נוסף התווסף לפני חלוף שישה חודים מיום מתן הצו. כל פרשנות אחרת תרוקן את הוראות סעיף 221 מתוכן". בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בעתפ"ב 9325-05-19 חסידים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (16.9.19), קבע בעניין דומה כי למרות שהמבנה לאחר השיפוץ שמר על צורתו המקורית, הרי שצו הריסה מנהלי הוצא כדין, באשר הוחלפו הקירות שהיו במקור מבניה קלה לקירות בבניה קונבנציונאלית, ובכך נעשה שינוי בקונסטרוקציה.

לא מצאתי בסיס לטענת המבקש כי זכויותיו נפגעו בצורה חמורה לאחר שמדיניות האכיפה של המשיבה לא פורסמה לציבור מלאור טענת המשיבה כי בחודש ספטמבר האחרון (עובר להוצאת הצו) פורסם באתר של הרשות מסמך בדבר כללי האכיפה במועצה, ובשים לב ובדגש על כך שחזקת התקינות המנהלית העומדת למשיבה לא נסתרה בעניין זה. לסיכום מצאתי כי מדובר בעבודות אסורות שבמהותן הן שימור של הקיים ,כי הבניה הישנה לא נטמעה בבניה החדשה.

לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומורה על ביטול צו ההריסה המנהלי.

נימוקי הבקשה המבקש טוען כי החלטת בית המשפט הקודמת בה ניתנה הארכת מועד במעמד צד אחד, ללא דיון, וכאילו מדובר בעיניין טכני, מעלה חשש ממשי למשוא פנים ולכך שבית המשפט נעול בדעתו להאריך את הצוו ולאפשר למשיבה לממש את ההריסה.

המבקש גולל את מצוקתו ואת נסיבותיו האישיות הקשות, וטען כי ביצע את הבנייה האסורה לצורך פיתרון מצוקת המגורים של משפחתו.

נוכח הנסיבות כולן, היתנגדה המשיבה לביטול הצוו.

דיון בבקשה לגופה נערך סוף כל סוף ביום 7.3.21, אז הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמות כדלהלן: "המבקש יחזור בו מהבקשה והבקשה תידחה לגופה על כל טענותיה. ינתן עיכוב לבצוע צו הריסה לארבעה חודשים לצורך ביצוע הריסה עצמית. ככל שלא יבצע המבקש את ההריסה עד למועד זה, יינתנו לועדה המקומית 60 יום לבצוע צו ההריסה על ידה. ככל שיחול שינוי משמעותי באפשרות להכשיר את הבניה עד ליום 7.7.21, יהיה רשאי המבקש לפנות לוועדה בבקשה מנומקת לעכב את ביצוע הצוו או לבטלו לנוכח שינוי תיכנוני משמעותי והוועדה תחליט בבקשה". ביום 15.7.21, כשבוע לאחר שפג תוקף עיכוב הבצוע, הגיש המבקש ב"קשה להארכת מועד כניסת הצוו לתוקף", בה טען כי ניתקל בסרוב מצד גורמים בועדה המקומית להפגש עמו, זאת לאחר שנימסר לו כי "הערייה עובדת על תיכנון המיתחם". לאחר בחינת טענות הצדדים, קבעתי כי דין הבקשה להדחות.

כמו כן, נקבע כי העובדה שצד לדיון אינו שבע רצון מהתנהלות בית המשפט והחלטותיו, אין די בה כדי להקים עילת פסלות (ע"א 125/17 ג'ורדאל בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע (15.3.2017)); הכרעה שיפוטית באופן מסוים ולטובת צד מסוים, כשלעצמה אינה מעידה על חשש ממשי למשוא פנים, ואפילו רצף של החלטות אינו יכול לגבש חשש שכזה (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, לישכת עורכי הדין 2006, עמ' 175); חשדות תחושות והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (מרזל, שם, עמ' 85).

...

המבקש הגיש ביום 29.9.21 ערעור על החלטתי להאריך את המועד לצו ההריסה, בנימוק שלא ניתנה לו הזכות למסור תגובתו לבקשה, ולא קוים דיון במעמד הצדדים בהתאם לתקנות, מבלי שהדבר נומק.

מאז, נעתר בית המשפט לבקשות דחייה מרובות מטעם המבקש וב"כ, ואף הקפיד לשמור על זכויותיו הדיוניות (ר' פרוטוקול מיום 3.1.21).

לאור כל האמור, אין בסיס לבקשה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

בחודשים אוגוסט 2007 עד נובמבר 2008 נעשה שימוש בדירה לצורך שלוש דירות מגורים נפרדות; (7) תו"ב 46607-01-21 ועדה מקומית לתיכנון עומר נ' עדרה ואח' (14.11.21) - אליו הפנה ב"כ המאשימה - בגין הרשעתם ב-ביצוע עבודה ושימוש אסורים במקרקעין, שכללו הריסה חלקית של גג רעפים בשטח של כ-125 מ"ר, הקמת תוספת לבית מגורים, הכוללת יציקת גג בטון בשטח כולל של כ-110 מ"ר, אשר בוצעו למטרת מגורים וללא היתר - על כל אחד מהנאשמים הושת קנס בסך 15,000 ₪, התחייבות בסך 30,000 ₪ וצו הריסה נדחה בשנה.

במסגרת גזר הדין אומץ במלואו הסדר טיעון סגור בין הצדדים, בשים לב לנסיבות חייהם ותרומתם למדינה; (8) תו"ב 39107-09-20 ועדה מקומית לתיכנון עומר נ' בר אור (29.4.21) - בגין הרשעתה ב-עבודות ושימוש אסורים, שכללו הריסה חלקית של בית מגורים בשטח של כ-87 מ"ר, תוך הותרת קירות חצוניים בחזית קדמית, הקמת מבנה דו קומתי למגורים, הכולל קומת קרקע בשטח של כ-325 מ"ר וקומה א' בשטח של כ-75 מ"ר, ללא היתר - הושת על הנאשמת קנס בסך 40,000 ₪, התחייבות בסך 80,000 ₪ וצו הריסה נדחה בשנה.

משכך יש לקבוע מיתחם קנס מתון בחלקו התחתון, הגם שנסיבות ביצוע העבירה מלמדות על חומרה לא מבוטלת.

בהנתן נסיבותיהם האישיות המורכבות של הנאשמים, כדי לאפשר לנאשמים לפעול לקבלת היתר או להתארגן לבצוע הריסה וצו התאמה - אני משהה כניסתם לתוקף של צו ההריסה וצו ההתאמה עד ליום 6.4.23, בכפוף להצגת אישור מהנדס בדבר בטיחות העבודות וכי העבודות, לרבות ההריסה שבוצעה ללא היתר - לא מסכנות את שלום הציבור וביטחונו, וזאת עד ליום 3.5.22 לידי ב"כ המאשימה.

מובהר כי ככל שלא יקבלו הנאשמים היתר עד למועד כניסת צו ההריסה וצו ההתאמה לתוקף, בשל נסיבות שלא תלויות בהם - רשאים הנאשמים להגיש, עד כחודש לפני מועד כניסת הצווים לתוקף, בקשה למתן אורכה, בצרוף עמדת ב"כ המאשימה, אך אין וודאות כי הבקשה תיתקבל.

הנאשמים מוזהרים כי אם לא יבצעו את צו ההריסה וצו ההתאמה ולא יקבלו ארכה כאמור בסעיף ג' לעיל - יכולים הנאשמים למצוא עצמם מואשמים בעבירה נוספת של אי קיום צו שפוטי, וההתחייבות תהיה ברת הפעלה, בנוסף לכל עונש אחר, שעלול להיות מושת עליהם.

ניתן והודע היום, י"ג בניסן התשפ"ב, 14 באפריל 2022, במעמד הנוכחים עמוד 7 מתוך 8

...

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, תוך התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין ומשלא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה לחוק העונשין, תוך מתן מלוא המשקל לקולא להודאת הנאשמים ולנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות המורכבות, כפי שעולה ממסמך ה/1 - מצאתי כי יש למקם את הנאשמים בחלקו התחתון של המתחם המוסכם.

מובהר בזאת כי אשר על כן, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: קנס בסך 5,000 ₪, או 20 ימי מאסר תמורתו.

לא יצהיר מי מהנאשמים על ההתחייבות היום - יהיה על מי שלא יצהיר לרצות 20 ימי מאסר בפועל, לשם כפיה; אני מורה לנאשמים להרוס העבודות שבוצעו (להלן: צו הריסה) ולהחזיר את המצב לקדמותו בהתאם לתכנית ולהיתר הקיים (להלן: צו ההתאמה).

בנוסף בית המשפט קבע כי אין בנסיבות האישיות של המשיב, לרבות מצבו המשפחתי והבריאותי, די כדי להצדיק ביטול צו ההריסה הנוסף.

ביום 21.3.2022 היתקיים דיון במעמד הצדדים, במסגרתו שמעתי השלמת טיעון מפי באי כוח הצדדים.

במעמד הדיון שמעתי גם טיעוני אשת המשיב בכל הנוגע לנסיבות האישיות, המחייבות לדעת המשיב ואישתו הותרת ההחלטה של בית משפט קמא על כנה.

ככלל, בית משפט יבטל צו הריסה מינהלי שניתן רק בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 229 וכפי שמורה לשון הסעיף: "לא יבטל בית המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השמוש בוצעו כדין או שלא היתקיימו הדרישות למתן הצוו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצוו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו". עילות אלו מפורשות בצמצום ונקבע בפסיקה כי כי לא בנקל יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית לגבי צוי הריסה מנהליים ויורה על ביטולם.

...

בענייננו המשיב לא הראה כי היתר בנייה המכשיר את המבנה נמצא בהישג יד. גם לטענתו רק בעוד כשנה המבנה יוכשר, מה גם שלאור טיעוני ב"כ המערערת גם הערכה זו של המשיב חסרת בסיס, ולכן יש לדחות טענה זו. לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות שהובאו בפני בית משפט קמא, לא הוכח כי התקיימו העילות לביטול צו ההריסה.

לפיכך, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק הדין של בית משפט קמא, מבטלת החיוב בהוצאות ומחזירה על כנו את צו ההריסה מתאריך 23.8.2021.

די בנימוקים אלו כדי להביא אותי למסקנה לא לחייב בהוצאות למרות תוצאות ההליך.

ראו: רע"פ 2014/21 מדינת ישראל נ' חיון (22.3.2021); עפ"ג 42238-08-20 קטייב נ' מדינת ישראל (13.12.2020); ע"פ 12459-12-19 אנדרייב נ' מדינת ישראל (29.11.2020) (איומים כלפי מנהל אבטחה תוך שימוש בסכין); ע"פ 36223-05-18 דוסתארה נ' מדינת ישראל (4.6.2018); ע"פ 59063-05-17 מדינת ישראל נ' ואחידי (15.10.2017) (שימוש בסכין להמחשת האיומים, במהלך הארוע נחתך המתלונן בידו); עפ"ג 30868-08-13 חגאג נ' מדינת ישראל (17.11.2013) (איום על עובד מפקד מתקן כליאה בשירות בתי הסוהר); ע"פ 32749-12-15 אברג'ל נ' מדינת ישראל (15.11.2016) (איומים, העלבה ותקיפת עובד ציבור על רקע ביצוע צו הריסה שפוטי נגד חריגות בנייה).

לאור כל האמור, בהיתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, במידת הפגיעה בערכים המוגנים ובמדיניות הענישה הנהוגה, מצאתי לקבוע את מיתחם העונש ההולם בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ועד 14 חודשים לצד ענישה נלווית.

אך טרם אפרט את הנסיבות שהובאו בחשבון, יצוין כי לאחר שימוע הכרעת הדין ביקשה ההגנה כי טרם הטיעון לעונש יתקבל תסקיר מטעם שירות מבחן אשר יפרוט בפני בית המשפט את נסיבותיו האישיות של הנאשם.

הנאשם החל בפעילותו העבריינית עוד בהיותו נער וצבר לחובתו 11 הרשעות קודמות, הפסקת הליכים וגמר דין אחד בגין עבירות רכוש, אלימות, הפרת צוים שיפוטים, הפרות הסדר הצבורי ועבירות נגד שוטרים, החזקת סכין, סחר בסמים.

כל הגורמים במקרה דנן, משקפים רמת סיכון להישנות עבירות שאינה מבוטלת.

בהתאם, היתקיים דיון במעמד צד אחד והוצגו בפני בית המשפט מסמכים המבססים את היתנגדות המישטרה.

...

אך לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

תוצאה לאור כל האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על מאסר מותנה בן 6 חודשים שניתן בגזר הדין מיום 8.11.2020 בת.פ 42934-04-19.