לעניין אינטרס ההסתמכות –
התובע טוען לפגיעה באנטרס ההסתמכות של המנוחה שהתובע ייכלל כיורש (סעיף 2 לצוואה המקורית), על כן הצוואה חסרת תוקף משפטי; טוען שאומד דעת של המנוחים כי ביטול או שנוי יכול להעשות בזמן שהמנוחים חיים ולא בעת שמי מהמנוחים נפטר, והשינוי יהיה בכתב והכוונה לכתב אינה לצוואה חדשה אלא הכתב נועד ליידע את הצד השני על השינוי, וכל פרשנות אחרת תחטא לכוונת המנוחים לערוך צוואה הדדית עם הסתמכות ששני הילדים יירשו את הרכוש (שם, סעיף 3); טוען שהמנוחה הורישה למנוח את רכושה רק בתנאי שלאחר מותה המנוח יוריש את הרכוש לילדיהם, כך שהצוואה מנוגדת לסעיף 2 לצוואה המקורית;
איני מקבלת טענות אלה; אבאר עמדתי להלן.
לפי הדין הקודם אין זה ברור מאליו כי קיימת מיגבלה כלשהיא על מי שערכו צוואות הדדיות לבטל את הצוואות באופן חד צדדי; וכפי שנקבע בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601, 626-625 (2007): "לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל, כמובן, שאין אינדיקאציה פרשנית אחרת... בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373, 380; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1) 122). בעיניין בני זוג שכאלה – ובהיעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. ייתכן שכן, אך ייתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר".
בעניינינו, קשה להניח כי עו"ד ג' שערך את הצוואה (עמ' 4, ש' 4), ועל אחת כמה וכמה מי מהמנוחים, התכוון, וכך היה אומד דעתו, לאפשרות של מניעות מלשנות את הצוואה, בעת עריכת הצוואה בשנת 1980, בשעה שהדין שחל באותה עת היה כי ניתן לשנות צוואה, לרבות צוואה הדדית; וכפי שסוכם המצב המשפטי בעמ"ש (ת"א)51823-03-11 פלונית נ' פלוני, פסקה 36 (9.4.2013): "הן בלשון החוק בהתאם לתיקון, והן לאור הוראות המעבר, ניתן לסכם ולומר כי בצוואות שנערכו לאחר התיקון, "בררת המחדל" העידר אפשרות לשנוי הצוואה אלא בהתקיימות התנאים שנקבעו בתיקון, ואילו בצוואות שנערכו לפני התיקון "בררת המחדל" כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר צווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם.
גם אם אלך לשיטת התובע לפיה ביטול או שינוי אפשרי בזמן שהמנוחים חיים, ולכן החובה ליידע בכתב על השינוי כדי ליידע את המצווה האחר אודות שינוי על מנת שיוכל לשקול את הציווי מטעמו, המשמעות היא כאילו הסכים מי מהמנוחים, כי יהיו הנסיבות אשר יהיו, לעולם לא יוכל הנותר בחיים לשנות צוואתו.
...
לאור כל הנ"ל, שוכנעתי כי, כל העובדות ו/או הטענות היו בידיעת התובע לכל אורך הדרך, ואילו היה התובע מעוניין באותה עת לרדת לעומקם של הפרטים לא הייתה מבחינתו כל מניעה לעשות זאת.
סוף דבר
לפיכך אני קובעת כדלקמן:
התובענה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.