ביטול צו פסילה מנהלית ע"י קצין משטרה בשל חוסר סמכות

  דיון והכרעה הוראת ס' 48 לפקודת התעבורה, שעניינה ביטול פסילה מנהלית, קובעת: "מי שנפסל בצו של קצין מישטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לידון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור." אמות המידה לפיהן בית המשפט בוחן את החלטת הפסילה המנהלית הנן קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על כך שהנהג עבר עבירה שבשלה ארעה תאונת דרכים שנהרג בה אדם, והאם קיימת מסוכנות לציבור בהמשך נהיגתו של הנהג בכביש (בש"פ 8545/02 רשיד אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, נז(1) 57 (2002)).

שכן, במקרים רגילים - בהעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות.

  באשר לנסיבות אישיות – בבשפ 5928/96 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל נפסק, כי: "תקופת הפסילה נקבעה ע"י המחוקק, על בסיס שיקלול התכליות השונות שלקידום השגתן ניתנה הסמכות לצוות עליה; וככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק במקום שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות היתערבות בשיקלול התכליות העומד בבסיס. במקרה דנן, אין בכוח הפגיעה שנפגעת נוחיותו של העורר - המרבה לנוע במסגרת עבודתו כנותן שירות למחשבים - כדי להוות נסיבה מיוחדת במשמעות האמורה."   כך בעניינינו, הטענות כי עליו להסיע את אחותו לטיפולים, אין בהן כדי להצדיק את ביטול הפסילה.

...

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה, ומבלי להיכנס לפירוט בשלב מקדמי זה, כאשר אין מחלוקת כי התאונה הקטלנית קרתה תוך כדי נהיגתו של המבקש, מנסיבות התאונה מעדויות עדי הראיה, ומכלל הראיות שנאספו עד כה, אני סבורה, כי אף שטרם נסתיימה החקירה, יש בחומר החקירה המצוי בתיק כדי לבסס את הראיות הנדרשות בשלב זה.   המסוכנות מהמשך נהיגתו של המבקש בע"ח (מחוזי ת"א) 909-03-10 הלנה שפוליאנסקי נ' משטרת ישראל (9.3.10) בהתייחסה לעניין קביעת המסוכנות, בתאונות קטלנית, ציינה כב' השופטת כוחן, שתאונה קטלנית כשלעצמה, מהווה ראיה למסוכנותו של הנהג ולפי סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה, מחוייב קצין המשטרה לפסול את רישיונו של הנהג, שהיה מעורב בתאונה בה נהרג אדם, לתקופה של 90 יום.

  לפיכך, הבקשה נדחית.

לפני בקשה לביטול צו פסילה מנהלית של רישיון נהיגה אשר הוטל ביום 10.9.2019 על ידי קצין מישטרה למשך 90 יום.

שכן, במקרים רגילים - בהעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות.

גם אם טעה קצין המישטרה על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות לאור האנטרס הצבורי הטמון בבסיס הסמכות שהוענקה לקצין המישטרה ע"י המחוקק- הגנה על שלום הציבור בין היתר לאור ההלכה שאין מתקנים עוול בעוול [ ראו למשל בש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מ"י, הש' מ. חשין, 29.4.99, בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מ"י, הש' ע. פוגלמן, 29.10.07, תפ"ח (חי') 4039/07 מ"י נ' פלוני, הרכב הש': י. אלרון, ר. סוקול, מ. רניאל, 2.6.08, בש"פ 1219/12 בני אלקריץ נ' מ"י, הש' ע. פוגלמן, 14.2.12 ].

...

אין במסקנה זו, בשלב זה, כדי ללמד על המסקנות הסופיות של חקירת התאונה, מסקנות אלו תתגבשנה בשלב מאוחר יותר, לאחר ריכוז ועיון בכל פעולות החקירה, שהתבצעו ותתבצענה בתיק.

לאור כל האמור לעיל גם אין מקום לקצר את תקופת הפסילה .

אשר על כן, הבקשה נדחית.

מטעם המשיבה נטען כי העבירה נעברה במחוז ירושלים, החלטת הקצין הממונה נתנה אף היא באיזור ירושלים ועל כן יש לדחות את הבקשה על הסף בשל חוסר סמכות מקומית מאחר והוגשה לבית משפט זה, אשר איזור שיפוטו הוא מחוז דרום.

דיון והכרעה הסמכות המקומית לידון בבקשה בבש"פ 3305/16 הלן נ' מדינת ישראל (26.5.2016) נקבע כי: "מהאמור עולה כי, ככלל, מי שנפסל רישיונו בפסילה מנהלית מכח סעיף 47 לפקודת התעבורה, אכן רשאי לבקש את ביטול הפסילה מכל בית משפט (בעל סמכות עניינית) במחוז שבשטחו בוצעה העבירה או מקצתה, או במחוז שבו נמצא מקום מגוריו. אלא שכללי הסמכות המקומית אינם כללים "טכניים" בלבד, והפעלתם כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט.

ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל: "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. . . האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במילחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להלחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. . . בעל הרכב שנגדו הוצא צו איסור השמוש רשאי לבקש מבית המשפט לבטלו, בהתקיים אחת משתי עילות המנויות בסעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה." סעיף 57 ב (ב) קובע כי ביהמ"ש יבטל את הודעת איסור השמוש אם נוכח כי היתקיים אחד מאלה: הרכב נילקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

למותר לציין כי במהלך הדיון התברר שלמבקש רכב נוסף הרשום על שמו, וממילא יוכל להסתייע ברכב זה. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי החלטת קצין המישטרה ניתנה כדין ובסמכות, ואני דוחה את הבקשה.

...

משכך, אני קובע, כי בנסיבות המפורטות במקרה דנן, לבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בבקשה.

על פי ס' 57ב(ג) נתונה לבית המשפט הסמכות לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש: " אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב..". לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, לא התרשמתי כי המקרה שבנדון עומד באחת החלופות של הסעיף האמור ואף לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות ביטול או קיצור תקופת איסור השימוש.

למותר לציין כי במהלך הדיון התברר שלמבקש רכב נוסף הרשום על שמו, וממילא יוכל להסתייע ברכב זה. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות, ואני דוחה את הבקשה.

בית המשפט העליון, בבש"פ 7855/10 אביתר ברוך נ' מדינת ישראל (02.11.2010), דחה את טענת חוסר הסמכות לידון בערר לאחר שתמה תקופת הפסילה המנהלית, וקבע כי אף שקיימת סמכות, בעת שקילת ההחלטה יש לתת משקל לחלוף הזמן, לעובדה שרישיון הנהג הוחזר ולרמת מסוכנות: ".. נראה שטענת העוררים לפיה פג תוקפה של החלטה על פסילה מנהלית בחלוף 30 ימים אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 50 לפקודת התעבורה הקובעת כדלקמן: "(א) עברו שלושה חודשים מיום שנפסל.

. הסמכות להורות על קיום הצוו אף אם חלפו שלושים ימים מהמועד בו ניתן הצוו על ידי קצין המישטרה .

אין מחלוקת כי התאונה נשוא הבקשה אירעה ביום 28.3.23, וכי ביום 13.4.23 הוטלה על המשיבה פסילה מנהלית, ע"י קצין מישטרה, למשך 90 ימים – מיום 13.4.23 עד ליום 11.7.23.

כפי שהוסבר, השהוי בהטלת פסילה מנהלית על המשיבה והשהוי בהגשת הבקשה הנוכחית, הובילו לכך שהמשיבה נהגה לאחר התאונה ללא כל תנאי, לאורך תקופות לא מבוטלות, מבלי שניפתחו נגדה תיקים חדשים ולא נטען כי נהיגתה ב"תקופות השהוי" מעידה על מסוכנות.

שקלתי את חומרת נסיבות התאונה ואת תוצאותיה הטרגיות, כמו גם את מעמדה של המשיבה כ"נהגת חדשה", המחייב זהירות-יתר בעת נהיגה, בשל חוסר הניסיון.

...

המסקנה היא כי בשלב דיוני זה, קיים "יסוד להניח שיוגש כתב אישום", המתבטא בראיות גולמיות ראשוניות, הנובעות מעצם קרות התאונה באזור מעבר חציה ומחובת הזהירות הנלווית לכך.

באיזון בין השיקולים שפורטו, ובנסיבות בהן תמה הפסילה המנהלית למשך 90 ימים, הרישיון חודש זה מכבר, וחלפו 8 חודשים ממועד התאונה מבלי שתמה החקירה ומבלי שהוגש כתב אישום, לא שוכנעתי כי קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת הפסילה המנהלית מעבר ל-90 ימים טרם הגשת כתב אישום.

אשר על כן, הבקשה להארכת הפסילה המנהלית, נדחית.

בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) בפ"מ 5504-01-24 כהן נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 23216002024 לפני כבוד השופטת שרית קריספין מבקש ידידיה כהן ע"י ב"כ עו"ד דוויק משיבה מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד ביטון החלטה

ביום 11.1.24, ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין מישטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודה.

כך למשל, נאמר בע"פ 4039/19 נחמני נגד מדינת ישראל: "קובעי המשפט אינם יכולים להקדים את מפתחי הטכנולוגיה, ואין באפשרותם לחזות ולהכווין את התפתחות המדע. מכאן, שאין באפשרותינו לידרוש כי לכל התפתחות מדעית תקדם הסדרה משפטית, וראוי לנו שניזהר זהירות יתרה מיצירת מציאות משפטית במסגרתה כל היתקדמות טכנולוגית שלא אושרה - אסורה. למען האמת, לדידי, הלך המחשבה הראוי הוא הפוך: כל עוד אין בהתפתחות המדעית, על פני הדברים, כדי להפר איסור משפטי קיים – מן הראוי להתירה. לעיתים, ראוי אף להקל לתקופת מבחן איסורים משפטיים קיימים על מנת לאפשר התפתחויות טכנולוגיות. ככלל, רק בדיעבד, לאחר שניתן להתרשם מהתועלות והנזקים הכרוכים בטכנולוגיה חדשה, מן הראוי לבחון ולעצב את ההסדרה המשפטית הראויה. המדע צריך להנות מחירות פעולה רחבה; פעולת המשפט להגבלת השמוש בטכנולוגיות חדשות צריכה להיות זהירה ומאפשרת. עליה להתבסס על נתונים וניסיון שהצטברו בעקבות יישום ושימוש בעולם המעשה, ולא על עכבות קמאיים, פחדים ערטילאיים וחשדנות בחדשנות". באשר לטענה בדבר החריגה מסד הזמנים שנקבע בסעיף 47(ג)(1) לעיל, בנוגע למועד עריכת השימוע למבקש, הרי שאותה יש לבחון בכלים של משפט מינהלי, על פי דוקטרינת ה"בטלות היחסית" וכאמור, למשל, בע"פ 5937/12 ערן טובול נגד מדינת ישראל: "בעבר שלטה בכיפה התפישה שלפיה קיימת משוואה בין חוסר סמכות לבטלות מוחלטת. היינו, מקום שחרגה הרשות המנהלית מסמכותה, ראו את החלטתה כבטלה בהכרח. בחלוף השנים איבדה תפישה זו מעוצמתה ותחתיה הלכה וקנתה אחיזה במשפטנו הדוקטרינה הנזכרת של בטלות יחסית, לפיה פגם משפטי שנפל בהחלטת הרשות המנהלית, אין משמעותו המיידית והמתחייבת בטלות. בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית יש לבחון את מהות הפגם על רקע נסיבות העניין, כאשר הסעד שייבחר – הנפקות שתנתן לפגם זה – צריך לתאום את מכלול נסיבות העניין... דוקטרינת הבטלות היחסית מבטאת את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בבואו להכריע בשאלה הנוגעת לתוצאת פגם שנפל בהליך מינהלי". בעניינינו, הייתה חריגה של יום אחד בלבד ויש ליתן את הדעת לכך שתיעוד העבירה לא הגיע לידי משטרת ישראל על אתר, אלא חלף פרק זמן מסויים ובהתאם, זומן המבקש לשימוע.

...

מכל האמור, אני דוחה את טענות המבקש כנגד תפיסת רישיונו והליך השימוע שנערך לו. מסוכנות מסוכנתו של המבקש נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו התעבורתי.

מכל האמור לעיל ואף כי לא נפל כל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה, הרי שלפנים משורת הדין, אעתר לבקשה באופן חלקי, כך שפסילתו המנהלית של המבקש תקוצר ל-23 ימים, שימנו ממועד תחילתה, 11.1.24.