ביטול צו עיקול שהוטל בגין אי תשלום דמי שכירות

כן נטען, כי לאחרונה הוגשה כנגד הנתבעת בבית משפט השלום בפ"ת תביעה כספית כנגד הנתבעת, עקב אי תשלום דמי שכירות בסך של 300,000 ש"ח. בבקשתם לבטל את העיקול, הנתבעים טענו, כי יש להורות על פקיעת צו העיקול הזמני.

נטל השיכנוע במסגרת הדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני, נטל השיכנוע מוטל על מגיש הבקשה למתן הצוו.

...

" יתר על כן, סבורני שלו הייתה מוגשת בקשה בעניין זה על ידי התובעת, הייתי נוטה לאשרה וזאת כיוון שיסוד ההכבדה כלפי הנתבעים במקרה דנן הוא כבד במיוחד.

לסיכום – העיקול הזמני יוותר על מקומו.

בהינתן מחדל התובעת בעניין המצאת המסמכים במסירה אישית, אני מורה, כי הנתבעים יישאו בהוצאות בשיעור נמוך באופן יחסי ויעמדו על סך של 5,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 20 יום מהיום.

כפי שכבר קבעתי בהחלטה מיום 28.2.19 שניתנה בעיניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף, מועד הווצרות העילה לעניין תשלום דמי השכירות הוא מועד ההפרה, כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים, ולפיו חובת תשלום דמי השכירות היא עבור כל שנה מראש, כך שעילת התביעה בגין אי תשלום דמי השכירות לשנת 2010 מתגבשת בתחילת שנת השכירות, קרי ביום 1.4.2009, בעוד שעילת התביעה בגין אי תשלום דמי השכירות לשנת 2011 מתגבשת גם היא בתחילת שנת השכירות, היינו ביום 1.4.2010.

במה דברים אמורים? אף אם אניח לטובת התובעת, כי במכתב התשובה של הנתבעת מיום 19.6.10 המכיל הודעת הנתבעת בדבר הטלת צוי עיקול על כספים המגיעים לתובעת, ובצידה קריאה לביטול צוים אלה ובקשה לסגירת ההיתחשבנות בין הצדדים, מכתב תשובה שהוצא על רקע פניית התובעת אל הנתבעת בדרישה לסילוק חוב דמי השכירות לשנת 2010, שהיו אמורים להיות משולמים כאמור בתחילת אותה שנה, יש משום הודאה במקצת הזכות הפותחת מחדש את מרוץ ההתיישנות ומאפסת את תחילת ההתיישנות ממועד זה ואילך, הרי גם אז התביעה היתיישנה, מכיוון שממועד ההודאה ביום 19.6.2010 ועד למועד הגשת התביעה בתאריך 16.3.18 חלפו למעלה מ- 7.5 שנים.

עיון בתוכן המכתב הנ"ל אף מחזק את הקביעה, כי התובעת היתה מודעת כבר אז ל'כוח התביעה' המצוי בידה בכל הנוגע לחוב דמי השכירות ביחס לתקופה הרוונטית, והראיה לכך שהיא הוסיפה וציינה במכתב הנ"ל כי "אי תשלום דמי השכירות עבור שנת 2010 ואי העברת הכספים הנ"ל לגופים המעקלים מהוה הפרה עפ"י החוק ועפ"י ההסכם ביניהם". עוד כתבה התובעת כי "לא ברור לנו גם סיבת ההמתנה להעברת הכספים הנ"ל עד להיום, לכן אבקש להודיעני בכתב באופן דחוף את זהות הגופים המעקלים והסכומים הנקובים בצוים הנ"ל, ומצד שני לשלם את דמי השכירות המתחייבים עפ"י ההסכם עבור שנת 2010 עפ"י החוק ובאופן מיידי וללא דיחוי". יתרה מכך, התובעת ציינה שהיא אינה מיתנגדת למימוש העיקול מכספי השכירות, בכפוף להודעה מוקדמת, ואף הדגישה כי אי תשלום השכירות או אי העברת הכספים עפ"י צוי העיקול מהוה הפרה יסודית של הסכם השכירות.

...

לפיכך, עילת התביעה בגינו התיישנה כבר ביום 2.4.17, בעוד שהתביעה הוגשה בפועל כשנה לאחר התיישנות עילת התביעה בגין רכיב זה. בסיכומיהם, מנסים הנתבעים להראות מדוע, אף לאחר שמיעת הראיות בתיק דנן, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, זאת בשל התפתחות והתפתלות גרסתה של התובעת לעניין המועד המוסכם לתשלום דמי השכירות: שנתי בתחילת כל שנה - כנטען בכתב התביעה; שינוי המועד בהתנהגות - כפי הנטען לראשונה בסיכומי התובעת; לעומת מועד תום התקופה החוזית - כנטען בסיכומים.

אשר לסעד הכספי הנוגע לאי תשלום ארנונה, מים וחשמל בתקופת השכירות, גם רכיב זה של התביעה דינו להידחות.

לאור כל האמור, דין רכיב זה של התביעה דחייה.

סוף דבר לשיטה אחרונה, דין התביעה להידחות מפאת התיישנותה.

על כן טענו המבקשים כי לנוכח אי מימוש זכות הצעה ראשונה בהתאם להודעה שנשלחה למשיבים ביום 21.8.22, חייבים המשיבים סך של 1,992,000 ₪, תשלום הפרישי דמי שכירות כפי שפורט בכתב תביעה שכנגד שהוגשה.

הלכה פסוקה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן, נידרש בית המשפט לשקול את הבקשה להטלת העיקול מלכתחילה, באופן שיש לבחון מחדש את התנאים שיש לקיים לצורך הטלת עיקול זמני (ראה לעניין זה, רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י נא(3), 789).

...

סכום התביעה הינו גבוה ומהווה אינדיקציה לכך כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין ככל וייתנן, ומשמדובר בעיקול ברישום ומשלא הוכח קיומו של נזק שייגרם למבקשים מן העיקול, אני קובעת כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים.

לאור האמור, אני קובעת כי עלה בידי המשיבים להראות כי במקרה הנדון מתקיים התאנים המצדיקים מתן צו עיקול זמני ועל כן הבקשה לביטול צו העיקול נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות ההליך בסך של 3,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

אומנם, באופן תמוה, המשיבה 1 אינה חתומה על הסכם שכירות זה אלא רק הנתבעת 1 אך הנתבעת 3 צרפה לכתב ההגנה ולבקשה לביטול צו העיקול הזמני מטעמה, חשבוניות מס שהונפקו על ידי המשיבה 1 כראיה על תשלום דמי השכירות לידיה.

לטענת ב"כ המשיבה 1 הודעה על צו עיקול בחשבון הבנק שלה ניתנה למשיבה 1 כבר ביום 5.1.23 אך מאחר ולא היתקיימו נגדה כל הליכים סברה כי בטעות הוטל על ידי רשויות המס.

...

לפיכך, נראה כי הבקשות לבטול צו העיקול הוגשו באיחור ודינן דחייה רק מעטיו של זה. אלא שעל מנת והנייר לא ימצא חסר, מצאתי כי דין הבקשות להידחות ממילא.

סוף דבר, הוא כי הבקשות לביטול צו העיקול הזמני נדחות.

המשיבים ישלמו למבקשת, ביחד ולחוד, הוצאות הדיון בבקשה בסך 3,500 ₪ .

תביעת פינוי שהוגשה כנגד הנתבעת 1 בגין הפרות הסכם השכירות (ת"א 58486-01-22) וכן תביעה כספית שהוגשה נגד הנתבעים 1-3 בגין אי תשלום דמי שכירות בתקופות שונות בשנת 2020 ו-2021 (ת"א 3347-07-21).

בקציר האומר יפורט כי השטח המושכר הוא 4,241.1 מ"ר. דמי השכירות ביחס ל-8 שנות השכירות האחרונות (ובכללן התקופה שעד 30/4/22) עומד על 52.5 ₪ למ"ר (סה"כ 222,658 ₪ לחודש) בתוספת מדד לכל חודש ובתוספת מע"מ. ובתקופת האופציה דהיינו החל מה-1/5/22 סך של 57.5 ₪ למ"ר (244,924 ₪ לחודש) בתוספת מדד לכל חודש ובתוספת מע"מ. בהתאם לתחשיב שצורף ע"י סמנכ"ל הכספים (נספח 5 לבקשה להטלת עיקולים) סכום דמי השכירות (כולל ההצמדה למדד) לתקופת התביעה עומד על סך של 4,107,842 ₪ בתוספת מע"מ אולם בפועל היתקבל סך של 2,075,703 ₪ בתוספת מע"מ בלבד.

הנתבעים אף לא התייחסו כלל בכתב ההגנה, בבקשה לביטול עיקולים או בדיון שהתקיים לשאלה מדוע בחודשים מסוימים, כפי שעולה מהתחשיב נספח 5, לא שולמו דמי השכירות כלל, אף לא אלה שהם סבורים שיש לשלם- כך בחודשים 1/22, 9/22, 12/22 ו-3/23 ומדוע בחודש 2/22 שילמה סך של 67,262 ₪ בלבד.

מאזן הנוחות ושאלת הכבדה נוטים לטובת התובעת התובעת טענה כי חשבון הבנק של הנתבעת 1 הוגבל, הנתבעים ביטלו שיק שכירות של חודש 8/23, לנתבעת 1 יש חובות משמעותיים ונפתח נגדה הליך של חידלות פרעון וכי למיטב ידיעתם אין לנתבעים נכסים משמעותיים שניתן יהיה לגבות מהם את החוב שייפסק, לבד מהנכסים בגינם התבקש צו העיקול ואשר הם ממילא משועבדים גם לצדדי ג' נוספים.

...

הבקשה הוגשה בתום לב והנתבעים הם אלה שמטעים את ביהמ"ש ביחס לשיקים שהועברו אליהם על חשבון חובות אחרים ולא על חשבון החוב בתיק זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון מצאתי כי אין ממש בטענות הנתבעים ועל כן יש להותיר את העיקולים על כנם, כפי שיפורט להלן: בבוא ביהמ"ש להכריע בבקשה למתן סעד זמני ובכלל זה עיקול זמני, עליו לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים- סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.