לאחר הדיון בבקשה לביטול, אשר במהלכו נחקרו בעלי הדין שתצהיריהם הוגשו ונשמעו סיכומי טענותיהם של ב"כ הצדדים, מצאתי לדחות הבקשה לביטול העיקולים הזמניים ולהותירם על כנם, כפי שאבאר להלן -
המסגרת הנורמאטיבית -
הלכה היא כי על התובע לשאת בנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי קיימות ראיות מספיקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, השני, כי מאזן הנוחות באיזון בין האינטרסים של בעלי הדין נוטה לטובת התובע; כידוע, בין שני תנאים הללו מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות", בעוד שמאזן הנוחות הנו השיקול העקרי מבניהם (תק' 95(ב) לתקסד"א; ראו עוד בפסה"ד ברע"א 7640/22, סמיר אליאס נ' אינאס סלייח (15.11.22) (להלן: "פס"ד אליאס"));
כן יש לבחון, כאשר הסעד הזמני המבוקש הוא של עיקול זמני, את קיומו של יסוד ההכבדה - דהיינו, האם אי מתן הסעד יכביד על ביצוע פסה"ד, אם וכאשר יינתן (תקנה 103(א) לתקסד"א);
נוסף על אלו, על בית המשפט לשקול בהקשר זה שיקולים של יושר וצדק ותום הלב בנוגע לתובע העותר בבקשה למתן צוי עיקול זמניים (תקנה 95(ד) לתקסד"א; ראו גם רע"א 215/22, יעקב פלינשטיין נ' מאיר לוין (07.02.22), הנזכר גם הוא בפס"ד אליאס).
...
מנגד, התובע צירף לתצהירו דוחות חקירה שנערכו אודות הנתבעים, שם הובאו מספר ממצאים שיש בהם ללמד, לכאורה, כי אכן קיים חשש שהנתבעים לא ימלאו אחר פסק הדין, אם יינתן;
אמנם, מדובר בדוחות חקירה, מבלי שהוצגו חומרי חקירה גולמיים; אולם, שוב, הנתבעים לא הכחישו את האמור בדוחות החקירה ולא הציגו כל ראיה שיש בה לסתור את האמור שם.
אי לכך, שוכנעתי כי הוכח קיומו של יסוד ההכבדה הדרוש למתן סעדים זמניים;
חיזוק למסקנתי זו מתקבל גם מכוחן של טענות התובע בדבר המעשים המיוחסים לנתבע, שלו יתבררו כנכונות, לו יוכיח התובע טענתו בדבר מרמה מצד הנתבעים, ברי כי נוכח חוסר תום הלב המיוחס לנתבעים, יתקשה באכיפת פסק הדין, אם תתקבל תביעתו, אף בחלקה.
סיכומו של דבר -
התובע עמד בנטל הדרוש על מנת להוכיח כי מתקיימים התנאים למתן הסעדים הזמניים המפורטים בהחלטתי מיום 13.02.24.
לפיכך, הבקשה לביטול סעדים זמניים - נדחית;
הסעדים הזמניים המפורטים בהחלטה מיום 13.02.24 יוותרו על כנם;
הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום וללא קשר לתוצאות ההליך.