כנגד הנתבעת 2, מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), נטען כי האחרונה, כשלוחה של השופט
שנתן את ההחלטות עליהן מלין התובע, התרשלה ו/או פעלה בנגוד לחוק, הן בכך שאיפשרה
לנתבעת והילדה לעזוב את הארץ תוך מתן ערבויות שלא היה בהן להבטיח את חזרתם לארץ,
ובפרט לאור הסיכון הכבד שהוצג בפני ביהמ"ש, והן בשל אי החלת אמנת האג על רוסיה.
לטענתו, ביום 16/1/2011 , במעמד מתן ההחלטה על ביטול צו עיכוב היציאה שניתן כנגד
הילדה, אולץ להסכים לפסה"ד ולחתום על חידוש הדרכון של הילדה, ותוך שכבוד ביהמ"ש
אף איים בקנס של 500 ₪ לכל יום של איחור באי חתימה על הדרכון, ולכן לא הייתה לו כל
ברירה, אלא לגשת למשרד הפנים ולחתום על הטפסים הנדרשים להנפקת דרכון עבור הילדה.
התובע טוען, כי הוא נאלץ לפנות ולהעזר במחלקת הרווחה על מנת שיסייעו לו בחידוש
הקשר בינו לבין הילדה, וזאת על סמך ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בהסכם אשר קיבל
תוקף של פס"ד. התובע מוסר עוד, כי הוא נאלץ להגיש תביעה נוספת לקיום זמני שהות, תוך
שהוא מאמין כי תשלום סכום המזונות, עליו הוסכם במסגרת ההסכם, יביא לחידוש הקשר
בינו לבין הילדה.
ככל שהתובע לא היה שבע רצון מההחלטות שניתנו, ניתן
היה לפעול בדרך המתאימה לתקיפת החלטות אלו, ולא באמצעות הגשת תביעה זו.
לא למותר לציין, כי בקשת הנתבעת לביטול צו העיכוב של הילדה הוגשה בעקבות הסכמה
קודמת שהייתה קיימת בין התובע לנתבעת, ואשר קיבלה תוקף של פס"ד בתיק תמ"ש
4451/04 , לפיה ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הילדה וכי כל צד יהיה רשאי, בהתאם
למוסכם, להגיש בקשה להתליית תוקפו של צו העיכוב ובכפוף להצגת ערבויות או ערבות צד ג'
להנחת דעתו של בית המשפט.
התובע נחקר בחקירה נגדית בדיון ההוכחות, והוא בעצמו אישר כי את הסכומים להם טוען
הוא לא שילם, אלא עסקינן בסכומים שהיה אמור לשלם, ככל והיה נוקט בהליכים הקשורים
להחזרת הילדה לארץ, והעיד בעיניין זה:
"ש. האם אתה מבין שגם לו רוסיה היתה חתומה על אמנה, מה
...
גם
בעניין זה מצאתי לקבל את דרישת התובע ועל כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי
23 .
אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבעת בסכומים שנפסקו לעיל, ומורה על
דחיית התביעה כנגד המדינה.
בנסיבות העניין, וחרף התוצאה אליה הגעתי, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.