ביום 18/6/23 ניתן צו במעמד צד אחד האוסר על המשיב "להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום, לרבות בביתה ובמקום עבודתה; לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת; ליצור עם המבקשת כל קשר, בעל פה, בכתב, או בכל אמצעי אחר לרבות בכל מדיה דיגיטאלית", ונקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 25/6/23.
על אף שהמשיב, שהתייצב לדיון והכחיש את טענות המערערת כלפיו, היתנגד לדחייה נוספת של הדיון ובקש שהצו הזמני שניתן נגדו יבוטל, לא מיהר בית המשפט למחוק את הבקשה העיקרית, וקבע כי בנסיבות של שהות המערערת בבית החולים, אין מקום להורות על ביטול הצוו על אף העדר התייצבותה (הגם שהמערערת לא הגישה לבית המשפט קמא אישור רפואי בנוגע לשהותה של בתה בביה"ח).
...
ביום 19/6/23 הגישה המערערת בקשה לדחיית הדיון בטענה כי במועד שנקבע היא צפויה להיות בחו"ל. בית המשפט נעתר לבקשה והדיון נדחה ליום 29/6/23 בשעה 14:00.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת הגישה מספר רב של בקשות לדחיית דיונים, שלחלקן נעתר בית המשפט קמא לאור הסכמת ב"כ המשיב, ולחלקן לא נעתר, ויש מקום בנסיבות אלה לפסוק הוצאות מדודות בגין אי התייצבות המערערת לדיון וביטולו.
נטען כי כבר ביום 29/6/23 היה ברור לבית המשפט קמא כי המערערת לא תתייצב לדיון שנקבע ליום 2/7/23, שכן במסגרת בקשת הדחיה הבהירה שלא תהיה בארץ במועד זה.
הכרעה:
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטה נשוא הערעור ובתיק של בית המשפט קמא, אני סבורה כי בהתאם לאמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, שכן אין לערעור סיכוי להתקבל.
בית המשפט קמא גילה אורך רוח וסבלנות רבה כלפי המערערת, וכלפי בקשותיה לדחיות מועדי הדיון שנקבעו, כפי שיפורט להלן:
בית המשפט קמא נעתר לבקשתה הראשונה של המערערת לדחיית דיון (שנקבע בטווח של 7 ימים לאחר מתן הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד, בהתאם להוראות החוק), וקבע מועד חדש לדיון בהתאם לאחד המועדים שהציעה המערערת בבקשתה.
לאור כל האמור לעיל, ובהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על דחיית הערעור.
