ביטול צו הפסקה שיפוטי לשימוש חורג

כתימוכין לכוונה זו, הזכיר בית משפט קמא את מכתבם של מפעילי המחצבה מיום 30.6.2003, בו כפרו בצורך בקבלת רישיון חציבה מטעם יחידת המכרות מקום בו קיים היתר לשימוש חורג מטעם הועדה המקומית, ואף עמד על כך שהמחצבה המשיכה לפעול בנימוקים שונים גם לאחר דחיית טענות מפעיליה על ידי בית משפט זה, ובנגוד לצוו הפסקת העבודה השפוטי שהוצא נגדה.

לטענתן, העובדה כי בעת הגשת התלונה במישטרה היה תלוי ועומד ערר בעיניינו של המערער אינה מעלה או מורידה בעניינינו, שכן אין בהגשת ערר כדי לבטל צו הפסקה שפוטי שעמד נגד המחצבה באותה עת, ואשר הופר על ידי המערער.

...

אני סבור כי במקרה דנן כשל המערער להוכיח את התנאי הראשון להוכחת טענתו, הוא דבר קיומה של הבטחה ברורה ומפורשת.

לאור הבהרת המדיניות שהיתה נהוגה בעניין היתרים לשימוש חורג, אין בידי לקבל את דרישת המערער לפיצויים בגין הסתמכותו על אותה מדיניות, שהרי גם לפי המדיניות דאז היה על יחידת המכרות לבחון את תוקפו של ההיתר לשימוש חורג ולא להסתפק בעצם קיומו.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל רכיביו, ולחייב את המערער לשאת בהוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח. השופט נ' הנדל: אני מסכים.

צו ההפסקה השפוטי בצו נכתב כי בהתאם לסעיף 236 לחוק התיכנון והבנייה (להלן: החוק), על המבקשים להפסיק כל שימוש אסור, למגורים, לאחסנה מסחרית או לאכסניה, במקרקעין הידועים כמשק 27 בכפר רות, גוש 5637 ו-5648, חלק מחלקה 4 וחלק מחלקה 12, שהם קרקע חקלאית מוכרזת.

ביתר פירוט, עולה מן הבקשה למתן הצוו כי המדובר בבנייה של מבנה יביל בשטח של כ-60 מ"ר, וכן שימוש חורג למגורים ב-4 יבילים בשטח כולל של כ-280 מ"ר, 8 יבילים בשטח כולל של כ-240 מ"ר, שימוש ביביל לצורך משרד בשטח של כ-50 מ"ר, שימוש בסככות בשטח של כ-1,000 מ"ר, שימוש לאחסנה בשתי קומות בשטח של כ-60 מ"ר, שימוש לצורך בית כנסת במבנה בשטח של כ-100 מ"ר, שימוש לאחסנה מסחרית במבנה פח בשטח של כ-800 מ"ר, וכן איחסנה נוספת בשטח של כ-200 מ"ר. טענות המבקשים המבקשים מאשרים כי השימושים המתוארים לעיל אכן מבוצעים על ידם, ואין בפיהם כל טענה נגד העובדות המתוארות בבקשה, אלא שלטענתם לא ניתן היה להוציא את הצוו, היות שהמקרקעין מצויים בשטח ההפקר בהתאם להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן, משנת 1949, ולפיכך לא חל עליהם חוק התיכנון והבנייה.

בהמשך לכך, נראה לי כי מאחר שצווי הפסקה שפוטיים צריכים להנתן לאחר שקוים דיון במעמד הצדדים, אין כל הצדקה לאפשר הליך של הגשת בקשות לביטולם כפי שאיפשרו התקנות, אלא הדרך לפעול נגד הצוו צריכה להיות בהליך של ערעור (אגב- שונה עניינו של צו הריסה בלא הליך פלילי, מכוח סעיף 239 לתיקון, אשר יינתן בדרך כלל במעמד צד אחד, ועל כן מאפשר התיקון הגשת בקשה לביטולו, בהתאם לסעיף 240).

...

נימוקים נוספים מעבר לכל האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהמבקשים מאשרים בפה מלא כי עד כה לא בצעו את צו ההפסקה השיפוטי, והשימוש האסור בעינו עומד.

סיכום המבקשים השליכו אתל כל יהבם על הטענה בעניין תחולת החוק בשטח ההפקר, אך טענתם זו נדחית מכל וכל.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי.

        כאמור, עניין לנו בבקשה לביטול צו שפוטי, אשר ניתן בהתאם לסע' 239(א) לחוק התיכנון והבניה (טרם תיקון 116), שזו לשונו: (א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לבצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השמוש (להלן - צו הפסקה שפוטי) ותקפו של הצוו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט.

        על תכליתו של צו ההפסקה השפוטי, עמד בית המשפט העליון בעיניין יד שלום, וכך קבע: "לא ניתן לומר שסעיף 239 מיועד רק למניעה דחופה ומיידית של יצירת עובדות בשטח, אלא תכליתו היא גם למנוע המשך שימוש החורג מהוראות החוק. אמנם, במקום אחר ציינתי ביחס לסעיף 239 לחוק כי "בבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית." (רע"פ 47/07 תימור מור נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה גבעת אלונים (לא פורסם, 14.6.2007) (להלן: עניין מור)) אולם, אין בכך כדי לומר שזוהי תכליתו היחידה של הסעיף.

...

סבורני, כי לא רק שלא נגרם להם נזק כלשהו, אלא שהם רק הפיקו רווחים משיהוי זה, אשר איפשר הפעלת הגן משך פרק זמן ממושך.

        טענת האכיפה הבררנית נדחית אף היא.

מכל הטעמים האמורים על משקלם המצטבר, דין הערעור להידחות.

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת זהר דולב להמן) מיום 17.5.22, בה דחה את בקשות המערערים לבטל צוי הפסקה שפוטיים (בדיון מאוחד בתיקים בב"נ 22036-10-21, 22027-10-21, 22008-10-21 ו- 22045-10-21).

כאמור, בית המשפט הגיע למסקנה לפיה "השכרת המקרקעין לתקופות קצרות, לצורכי נופש, חופשה וקיט של שוכרים מזדמנים, היא שימוש במקרקעין כיחידות נופש, המנוגד לתוכניות, המייעדות את המקרקעין למגורים בלבד". בית המשפט הסביר כי צוי הפסקה שפוטיים הם אחד הכלים של הרשות לאכוף את דיני המקרקעין.

אולם, אם יש כניסה נפרדת, שימוש רב יחסית (כגון 70 ימים בשנה (!)) אזי מדובר בתופעה שאמנם יש לעודד מבחינה כלכלית, אך מובהר כי "אסדרה זו תחייב רישיון עסק והיתר לשימוש חורג בהליך פשוט". כן נאמר, שכאשר מדובר בהשכרה לרוב השנה, כאשר בעלת הבית כלל אינה במקום, או שמדובר ביחידה נפרדת, הרי "עוצמת השיקולים הערוניים מכריעה". טענות אחרות של המערערים כאמור, ב"כ המערערים ביקש להקיש לענייננו מצו רשוי עסקים.

...

הטענה לפיה אין ראיות לכאורה לעבירה של המערערים נדחית, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי.

יתכן שהרשות תגיע למסקנה כי ניתן וראוי להתיר הפעילות למרות הקושי לשכנים, לאחר שתינתן גם לשכנים זכות טיעון בעניין זה. ייתכן גם שתחליט שלא.

הערעור נדחה.

לטענתה, כלל המסמכים בבקשה למתן צו הפסקה שפוטי במעמד צד אחד ואשר על בסיסם ניתן הצוו מצביעים, והמסמכים אשר צורפו לתגובת המשיבה לבקשה לביטול הצוו, מצביעים על כך שהשימוש שנעשה במקרקעין הוא לצורך וילות אירוח ולא שכירות קצרה למשפחות.

המשיבה טענה והדגישה כי הפסיקה דחתה את הטענה כי "וילת אירוח" הנה "מגורים לטווח קצר" שאינו מהוה שימוש אסור, אלא שמדובר בפעילות עסקית ובשימוש אסור המצריך היתר לשימוש חורג.

...

בענייננו, בצדק נעתר בית המשפט לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בהחלטתו מיום 4.7.22.

סוף דבר: הבקשה נדחית, הצו יוותר על כנו.