ביטול פסק דין פשרה מחמת העדר גמירת דעת

בין היתר נטען על ידי המבקשים כי בית משפט קמא טעה עת דחה את הבקשה לביטול החלטתו מיום 09/07/20 שכן לבית משפט סמכות לבטל הסכם פשרה כאשר מוכח שעומדת ביסוד ההסכם טעות; המשיבה נקטה בתרגילים שונים ומשונים בכדי להסתיר מהמבקשים ומבית המשפט את העובדות האמיתיות ולכן טעה בית משפט קמא עת דחה את טענת המבקשים להטעיה מצד המבקשים ולאי גמירות דעת מצידם של המבקשים; בית משפט קמא טעה עת דחה את טענת המבקשים לאי מתן הסכמה מפורשת מצידם; בית משפט קמא שגה עת קבע כי בחינת המבקשים אופציות לדיור חילופי מצביעה כי פעלו בהתאם להסכמות; טעה בית משפט קמא עת קבע כי מדובר בבניה בנגוד לפסק דין משנת 1998 וכי ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים מהוות יישום של פסק הדין דאז; טעה בית משפט קמא עת לא ייחס משמעות לסוגית הבעלות ובהתעלמו מטענת המבקשים לפיה הם נוקטים בהליכים לאשר את הבניה הקיימת.

ויצוין כי גם לו נקטו המבקשים בהליך הנכון, נכונות בית משפט להורות על ביטול החלטה שנתנה בהסכמה מחמת טעות, אי הבנה או העדר גמירות דעת, הנה אך במקרים נדירים של שינוי מהותי חריג העולה כדי אי צדק.

...

לכן אין המבקשים יכולים להישמע בטענה כי הוטעו ביחס לזכויות הבעלות בחלקה, ואין מנוס איפוא מן המסקנה כי עובדה זו הייתה לבטח ידועה להם ונשקלה בעת מתן הסכמתם להצעות בית משפט קמא.

לאור כל האמור סבורני כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא מיום 03/12/20 לדחות את בקשת המבקשים לביטול ההחלטה מיום 09/07/20 שנתנה תוקף להסכמות הצדדים ואין מקום להתערב בהחלטה זו של בית משפט קמא.

סוף דבר סיכומו של דבר - דין בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשים להידחות.

התובעים תוקפים בתביעותיהם תחילה את הסכמתם האמורה: 15.1 שור את הסכמתה לדחיית התביעה בשל טענה להפעלת לחץ כבד על ידי בא כוחה דאז, חוסר הבנה של משמעות הדחייה והעדר גמירות דעת אף בשל מצבה הרפואי החמור; 15.2 טבצ'ניק ושדה את הסכם הפשרה בו התקשרו לטענתם עקב דברי בית המשפט ותחת לחץ וחשש שאם לא יסכימו להסכם, יפסקו כנגדם, באותו מעמד, דמי שימוש ראויים בסך 15,000,000 ₪ וכטענתם "...עומדים באותו יום לצאת עם פסק דין כנגדם בגובה של 15 מיליון ₪ במסגרת העתירה". עוד טענו, כי בא כחם נבהל אף הוא מדברי בית המשפט, מיעט בהסברים ועקב כך חלה אצלם טעות בהבנת המצב המשפטי.

במסגרת התובענות ביקשו התובעים כולם סעדים דומים כדלהלן: 86.1 סעד הצהרתי לפיו לטבצ'ניק האב היו זכויות חכירת משנה במקרקעין מכח חוזה החכירה הישן; 86.2 סעד הצהרתי לפיו הערייה הציגה מצגי שוא כוזבים לערכאות, בכל הקשור לאי תשלום דמי חכירה על ידי התובעים עד לשנת 2001, וסרבה לחדש את חכירת המשנה בשל העדר זכויות על שם טבצ'ניק האב; 86.3 להורות על ביטול פסקי הדין שניתנו בהסכמה בעתירה המנהלית; 86.4 להורות לנתבעת לפנות פעם נוספת למשרד הפנים, בהתאם לסעדים שיינתנו בהליכים דנן, להארכת חכירת המשנה בפטור ממכרז; 86.5 להורות על המשך ההליכים במסגרת העתירה המנהלית, ככל שהעירייה תסרב להאריך את חכירת המשנה.

שם נקבע כי בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם: "פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההיתקשרות מעיקרה – כגון העדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעה, כפייה ועושק.

...

תחילה וכאמור, המסקנה המתבקשת מההסדר הדיוני הראשון היא כי התובעים הסכימו כי דמי החכירה החודשיים יעמדו על סך של כ – 100,000 ₪ ובחישוב פשוט כ – 1.2 מיליון ₪ לשנה.

שימוש לרעה בהליכי משפט הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות אף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, כשלעצמו, וזאת בשים לב לטענות בדים מובהקות שהעלו התובעים.

סיכום לנוכח כל האמור, התביעות נדחות.

טענות התובע – יש לבטל את פסק הדין עקב העדר גמירות דעת בגין טעות והטעיה.

התובע לא העלה על דעתו כי בעצם ההסכמה להסדר הפשרה הוא יכול למצוא את עצמו מנוע מהגשת תביעות על נזקים שיתגבשו לאחר החתימה על פסק הדין וזאת נוכח הכרה מאוחרת של חברות הביטוח ושל ביטוח לאומי בנזקיו.

...

אשר לטענה כי דין הסכם הפשרה להתבטל גם מהטעם שלא קוים על ידי הנתבעות, אף טענה זו דינה להידחות.

התוצאה איפוא כי נדחית התביעה לביטול פסק הדין.

התוצאה איפוא כי התביעה לביטול הסכם הפשרה נדחית.

" לאור הוראות חוק אלה, ומאחר וטענות התובע הן טענות בנוגע למישור ההסכמי, על פי דיני החוזים, בטענה לטעות ו/או העידר גמירות דעת וכיו', הוא בתובענה עצמאית לביטול פסק הדין.

מאחר והתובע ובא כוחו חלוקים בגרסאותיהם באשר למועד בו הביע התובע את החרטה, כך שיכולות לעלות טענות גם במישור שבין עו"ד ללקוח, ומשעה שלא צורפו ראיות בנוגע לכך, כשעל פי גרסת ב"כ התובע היתה לתובע גמירות דעת בעת הגשת הסכם הפשרה והחתימה עליו, בית המשפט אינו יכול לקבל את בקשת התובע לביטול פסק הדין.

...

"מאפייניו הנ"ל של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט, שכאמור ממזג בתוכו תכונות של הסכם פשרה ותכונות של פסק דין, מצדיקים גישה זהירה בבואנו לבחון טענות התוקפות את תקפותו של פסק הדין בשל פגם בכריתת ההסכם שעומד בבסיסו, ורק טעמים כבדי משקל יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל, כפי שנקבע בע"א 7399/10 חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 8.11.10):

" בנסיבות אלה, בהעדר הוראה חוקית לבקשה, תוך שמירת שיקול דעת בית המשפט בעניין זה, ובשים לב למשאבים שיידרשו לבחינת טענות התובע ובא כוחו, הסותרות זו את זו, ודורשות מסכת עובדתית של "משפט בתוך משפט", תוך גרירת הנתבעת למסכת זו, לאחר שבהיבט השיפוטי של פסק הדין לא נפלו פגמים, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.

בפני תביעה לביטול פסק דין שניתן על ידי ביום 6.7.22, במסגרת ה"פ 37221-09-18, הנותן תוקף של פסק דין להסדר פשרה שהושג במהלך שמיעת הראיות במעמד הצדדים, כאשר לטענת התובעים יש להורות על ביטול פסק הדין מחמת העידר גמירת דעת להסדר הפשרה ולחלופין בשל עילות הטעות והעושק המעוגנות בהוראות סעיפים 14 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

...

המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מצבו הרפואי שלל ממנו את גמירות הדעת הנדרשת לצורך מתן ההסכמה להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

סוף דבר בהינתן הצהרת התובע בלשון ברורה ונחרצת כמשתקף בפרוטוקול הדיון, כי אין לו כל ענין בסעד המבוקש בתביעה וכי עצם הגשת התביעה היתה מיותרת, ובהינתן נוסח ההסדר המאפשר לתובעים ו/או ליורשיהם להמשיך ולהחזיק בשטח המריבה ללא תמורה, עד להריסת המבנה שבבעלות התובעים בחלקה 102, כתוצאה מהוצאת היתר בניה בחלקה 102, כאשר עם הריסת המבנה, תוחזר החזקה בשטח המריבה לידי הנתבעות 1 ו-3, ובהעדר כל התנגדות מצד התובעים במהלך הכתבת ההסדר או כל עדות המאשרת הפעלת לחץ על התובע או העדר גמירות הדעת, אין לי אלא לקבוע כי לא הורם הנטל הכבד המוטל על כתפי התובעים להוכיח העדר גמירות דעת בעת שנתנו הסכמתם להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

התביעה, אפוא, נדחית.