כנגד המבקש הוגש ביום 5.6.20 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב משא פתוח מנוף קידמי ששנת ייצורו 2018 ומשקלו הכולל המותר 26000 כאשר הדסקה המותקנת במכשיר הטכוגרף לא היתה תקינה בנגוד לתקנה 364ד(ב)(6) לתקנות התעבורה, עבירה מיום 15.11.18.
כך, למשל, טענות כגון: אי התייצבות לדיון משום שכחה של מועד הדיון; אי קבלת הזימון לדיון עקב שבושם בחלוקת הדואר או קיומן של תיבות דואר פרוצות; ונוכח מצבו הרפואי של ב"כ המבקש, מבלי שהתבקשה דחייה של הדיון מראש – לא נימצאו כסיבות מוצדקות לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו של הנאשם.
לפיכך, קיימת אינדיקאציה ברורה לידיעת המבקש אודות הדיון בו נשפט בהעדרו, וזאת נוכח אישור המסירה החתום, הכולל את תאריך הדיון בו נשפט המבקש בהעדרו.
בעניינינו, לבד מאמירתו הכללית של ב"כ המבקש, לפיה הוא מבקש להשמיע דבריו בפני בית המשפט לפני גזירת דינו (סעיף 9 לבקשה), לא צורפו לבקשה נימוקים המעידים על סכויי הגנתו של המבקש, ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סכויי הגנתו, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין.
...
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.
מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, כפי שאפרט להלן.
משאלו פני הדברים, אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקש, כי הזמנה לדין לא נשלחה אליו; ולא שוכנעתי כי היתה הצדקה להיעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בהיעדרו.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נדחית, אף בלא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).