בהחלטתי מיום 07.03.19 אשר ניתנה במעמד הדיון, נעתרתי לבקשת ב"כ התובעת והוריתי על מחיקת כתב התביעה שכנגד, ללא צו הוצאות, בשל אי התייצבות הנתבע או מי מטעמו, חרף זמונו כדין.
במקום לבוא ולהידבר עם התובעת, כפי שהמליץ לו בית המשפט המחוזי בדיון מיום 02.03.22, בחר הנתבע להגיש בקשה לביטול פסק הדין כאמצעי טאקטי, בניסיון להחליש את מעמדה של התובעת כנושה עם שיעור נשייה של 64% מתוך החובות המאושרים בהליך הפש"ר.
הנתבע טוען כי הוא לא המשיך בהליך על רקע מצב כלכלי קשה, אך הוא לא ציין מניין לפתע הוא כן יוכל לממן את הגנתו.
לא זו אף זו, במהלך חקירתו הנגדית במסגרת התביעה הנוספת, נישאל הנתבע מדוע לא התייצב להיתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו ועל כך השיב: "אני לא הופעתי באף תיק כי לא היה לי עורך דין ולא היה באפשרותי עורך דין, אז שנכנסתי לתהליך של פושט רגל, התייעצתי עם הכונס, והמליצו לי התיק היה תביעה נגדי, קבלתי פסק דין בהיעדר הגנה וקיבלתי בקשה להמשיך את התביעה שכנגד שתבעתי את זוהר עובד, גם המשפט הזה לא המשכתי כי לא היה באפשרותי להמשיך. אין לי עורך דין שמייצג אותי וגם עכשיו אין לי עורך דין שמייצג אותי" (שורות 1-10 בעמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 24.06.21 בתביעה הנוספת, נספח 7 לתגובת התובעת).
המקרה דנן הוא, איפוא, מקרה של אי התייצבות שאינה אלא "היתעלמות מדעת" מההליך המשפטי, מה שמצדיק את דחיית הבקשה להארכת מועד ואת הבקשה לביטול פסק דין שניתן נוכח אותה אי התייצבות, ומטעם זה בלבד, אף ללא בחינת טענות ההגנה של הנתבע (ראו והשוו רע"א 1957/12 חלה נ' כהן (22.05.12), להלן: עניין חלה; רע"א 2876/22 יעל בועז (ספיחה) נ' סילביה מזרחי (30.05.22)).
...
יש לדחות את הבקשה גם מטעם זה, שכן מדובר בתיק ישן והליך ההוכחות בתיק הסתיים.
בנסיבות העניין ונוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר במקרה קיצוני בו הנתבע הפגין זלזול בוטה כלפי התובעת וכלפי בית המשפט והתעלם מדעת מן ההליך, באופן המצדיק את דחיית בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן את בקשתו לביטול פסק הדין, מטעם זה בלבד.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, דין בקשת הנתבע להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשתו לביטול פסק הדין – להידחות.