ביטול פסק בוררות בגין העדר הכרעה בעניין חשוב

באותה הלכה בואר, כי הודעה כאמור היא יסוד קונסטיטוטיבי, שמטרתו "להבטיח שתקופת נתינתו של הפסק הייתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטול ולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות[...]". ראו גם בר"ע (מחוזי באר שבע) 599/07 א.א. אורנים נ' מ.ד. קורולס בע"מ (25.3.08): "אין להתיר לצד לשמור באמתחתו טענה מקדמית כה חזקה עד שתיוודא לו תוצאת ההכרעה לגופו של עניין. היה וצד סבור שישנה טענה שבכוחה למנוע הכרעה[...] יכבד להעלותה טרם ההכרעה". בעיניין צפאפי הנזכר לעיל דובר בנסיבות חריגות, בהן הודיע בורר לצדדים על מועד סופי למתן הפסק, ובהמשך חרג ממנו.

להבדיל, במקרה אחר של העידר הודעה מראש ולמרות חריגה ניכרת ממסגרת זמנים שנקבעה בהסכם הבוררות שחל שם, יישם בית המשפט את סעיף 26(ג) הנזכר לעיל ושלל את האפשרות לטעון לביטול הפסק.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שהוצגו בכתבי הטענות ובעל פה, ואת הראיות שצורפו, אני סבור שדין בקשת הביטול להידחות ואלה נימוקיי: עיקר טענות מבקש הביטול כמבואר ברישא לבקשה, סבח טען להתקיימות עילות הביטול שבסעיף 24(5), (8) ו-10 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

בנסיבות אלה, יש לדחות את הבקשה לביטול הכרעתם.

הכרעה הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

על כן ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, אני מורה על אישורו של הפסק.

במכלול השיקולים, אני קובע כי על סבח לשאת בהוצאותיו של איפרגן בסך 110 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 13,000 ₪ ובתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

נפנה איפוא לידון בשאלה אם הוכחה קיומה של עילה לביטול פסק הבוררות (אם בדרך של ביטול ואם בדרך של השבת ההליך לבורר לצורך השלמה, כקבוע בהוראת סעיף 24 לחוק הבוררות שכותרתו "ביטול פסק בוררות").

ברם, עילת הביטול מתייחסת רק להעדר הכרעה בענין שנימסר להכרעתו של הבורר, ונידרש שימסר לבורר מפורשות מהו גדר הסיכסוך שעליו להכריע בו [סמדר אוטולנגי בוררות- דין ונוהל כרך ב, עמ' 1046 (מהדורה רביעית, התשס"ה-2005)].

על כך יש להוסיף שהוראת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות קובעת כי "לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". המבקשת לא טענה ולא הוכיחה שפנתה לבורר בהודעה בכתב בעיניין מועד מתן פסק הבוררות, ועל כן מנועה היא מלטעון לביטול הפסק על יסוד העיכוב הנטען.

הלכה היא שהודעה כאמור היא יסוד קונסטיטוטיבי, שמטרתו "להבטיח שתקופת נתינתו של הפסק הייתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטול ולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות[...]" [רע"א 367/95 ל.ת.ר בע"מ נ' צפאפי (פורסם בנבו, 17.4.96)].

...

הבורר התייחס בפסק גם להסכם בין הצדדים מיום 30.8.10 במסגרת דיונו ובסעיף 3 לפסק ציין את ההסכם שהיווה רקע למחלוקת: "הסכם שהתייחס לבנייה ולחלוקת הבעלות בנכס לאחר הבנייה", ועל כן דין טענות אלו להידחות.

סיכומם של דברים, משלא הוכחה עילה לביטול פסק הבוררות דין בקשת המבקשת להידחות.

כפועל יוצא מדחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות, אני מורה על אישור פסק הבוררות (לרבות ההבהרה והפסיקתה), ונותנת לו תוקף של פסק דין.

דיון והכרעה סעיף 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, קובע בזה הלשון: "אישור פסק בוררות

ודוק, גם לאחר שבית המשפט המחוזי קבע בשתי החלטות שאינן מותירות כל מקום לספק כי על המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות בתיק חדש, בחר המבקש להיתעלם משתי ההחלטות ולא הגיש דבר מלבד אותה "תגובה". משבחר המבקש לפסוע בדרך דיונית זו, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום לידון בנסיבות העניין בטענותיו השונות לביטול פסק הבוררות על פי העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות (טענת חריגה של הבורר מסמכותו, טענת העדר הנמקה של פסק הבוררות וכיו"ב), ובנקודה זו אין למבקש להלין על איש מלבד עצמו" (ההדגשות שלי, א"ס) (שם, פסקה 17) ודוק, הדרך היחידה להיתנגד לבקשה לאישור פסק בוררות היא על ידי הגשת בקשה נפרדת לביטולו [עניין יוסטר לעיל, פסקה 17; רע"א 4131/17 יהלומי מור ברדרס בע"מ נ' יורי מור (15.08.2017), פסקה 11; רע"א 1023/09 ק.כאצ'ר בניה ופיתוח בע"מ נ' בלושטיין חי (אילת) בע"מ (18.08.2009), פסקה 5], בגינה יש לשלם אגרה כאמור בתקנה 3(6) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, וזאת בתוך 45 ימים מיום קבלת הפסק (סעיף 27(א) לחוק הבוררות), או בתוך 15 ימים מיום קבלת הודעה על הגשת בקשת האישור (תקנה 10 לתקנות סדרי הדין) – לפי המוקדם [עניין בלושטיין, פסקה 5].

כך גם בהחלטה ב-ת"א (שלום ת"א) 28572-10-21 אילן ג'ורג' עמרם נ' מדינת ישראל בית המכס מרכז (12.10.2021), שעסקה בבקשה לביטול עיקולים שהוטלו על ידי מנהל המכס מכוח פקודת המסים (גביה), הזכיר בית המשפט לשם הדוגמה את הבקשות לאישור או ביטול פסק בוררות כאלו שנקבע לגביהן במפורש על ידי המחוקק שיש להגישן בהתאם לתקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי.

יובהר, כי הטענה היחידה אותה ניתן להעלות במסגרת היתנגדות לאישור פסק בוררות ושאין הכרח להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לצורך העלאתה, היא הטענה כי אין בפנינו פסק בוררות [עניין יוסטר, פסקה 17(ב)-(ג)].

למעלה מהצורך אציין כי על פני הדברים נראה שבמקרה שלנו לא מתקיימים "טעמים מיוחדים" למתן ארכה כנדרש בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ולא כל שכן כאשר מדובר באיחור ניכר של מספר שנים, והרי כידוע, "ככל שהאיחור גדול, מצבו של המבקש קשה יותר" [ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גילבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפרוק), פד"י מ(1) 57 (1986), בעמ' 61 ז'], כאשר חשוב להדגיש בעיניין זה כי ""טעם מיוחד" צריך להיות טעם בעל עוצמה מיוחדת ולנבוע, ככלל, מנסיבות אובייקטיביות או מאילוצים שאינם בשליטתו של בעל הדין, ולא מנסיבות סובייקטיביות כגון רשלנות או טעות של בעל הדין בחישוב המועדים" [רע"א 4198/10 חיים איבגי נ' רחל תהילה גבאי (25.12.2012), פסקה 25.

...

אין בידי לקבל טענת המשיבה כי עם מתן הפסק הראשון הסתיים הסכם הבוררות שבין הצדדים.

סופו של יום, אני דוחה טענות המשיבה משאלה לא הועלו במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות ובהמשך לכך אני מאשר פסק הבוררות מיום 18/07/2016 (י"ב תמוז תשע"ו), וקובע כי דינו יהיה כדין פסק דין של בית המשפט כפי הקבוע בסעיף 23(א) לחוק הבוררות.

אני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות משפט בסכום כולל של- 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

עצמת הפגיעה מצדיקה לסטות מהכלל של העדר היתערבות בית המשפט בהליכי בוררות, ולהורות על ביטול פסק הבוררות, על יסוד סעיפים 24(4) ו- 24(10) לחוק הבוררות (על כך שפגיעה בעקרי הצדק הטבעי עשויה לגבש את שתי עילות הביטול האמורות, ראו למשל רע"א 1531/14 אבו דעוף נ' אבו דעוף (14.7.14) (להלן: עניין "אבו דעוף") בפיסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).

מסקנתי מבוססת על משקלם המצטבר של ליקויים שנמצאו באופן ניהול הבוררות, המעצימים את הפגיעה העצמאית הטמונה בכל אחד מהם: ניהול ישיבת בוררות עם המשיב בלבד מבלי שהמבקשת זומנה לישיבה זו; אי-זימון הצדדים לישיבה מסכמת חרף רצון המבקשת להשמיע טענותיה; ייחוס שגוי של הסכמה עובדתית למבקשת בנוגע לשיק על סך 500,000 ₪ מבלי לידון בטענתה העיקרית; והעדר ניהול פרוטוקולים – לא של הישיבה בנוכחות שני הצדדים, לא של הישיבה בנוכחות המשיב בלבד, ולא של השיחות הטלפוניות שערך הבורר עם כל אחד מהצדדים.

הצורך מתחדד בנסיבות שבהן מתקיימות מספר ישיבות, או ישיבות בהעדר מי מהצדדים, וכן כאשר הבוררות נפרשת על פני זמן רב. עמד על כך כב' השופט רון סוקול בהפ"ב (מחוזי חי') 48634-10-15 אגבריה נ' סעיד (30.3.17) כדלקמן: "עריכת פרוטוקול אינה כלולה בין הוראות חוק הבוררות ואינה מופיעה בשטר הבוררות. עם זאת בתי המשפט חזרו והבהירו את חשיבות עריכת הפרוטוקול גם בדיוני בוררות. עריכת הפרוטוקול מאפשרת לצדדים לעקוב אחר הליכי הבוררות ולכלכל צעדיהם; מאפשרת חקירה יעילה של העדים, מאפשרת לבית המשפט לעקוב אחר תקינות ההליכים ולקיים ביקורת שיפוטית, רישום פרוטוקול מסייע לבורר עצמו להעריך את הטענות ולשקול את הכרעתו [...]. רישום הפרוטוקול חשוב ואולי אפילו הכרחי כאשר מתקיימות מספר ישיבות וכאשר הבוררות נמשכת על פני זמן ארוך. חשיבות יתרה ישנה כאשר חלק מישיבות הבוררות מתקיימות ללא נוכחות הצדדים או חלקם [...]." (בקשת רשות העירעור נדחתה - רע"א 3744/17 ג'בארין נ' אגבריה (19.9.17) (להלן: עניין "ג'בארין").

זאת, לנוכח העובדה שהתקיימה פגישה נוספת בהעדר המבקשת, והיא אף ביקשה לקבל את הפרוטוקול של אותה ישיבה, כמפורט לעיל; וכן לנוכח חלוף הזמן בין מועד הדיון למועד פסק הבוררות שבעטיו בהעדר רישום נוצר קושי מובנה לזכור את טענות הצדדים, וכאשר בפועל אכן חלה שגיאה בפסק הבוררות בניתוח טענות המבקשת.

...

בנסיבות אלה, של היעדר הצגת התרשומות לבית המשפט ללא הסבר שניתן לקבלו, המסקנה הראייתית היא שסביר יותר שלא נערכו תרשומות מספקות של דברי הצדדים בישיבות שהתקיימו.

המסקנה מתחזקת לנוכח היעדר התייחסות הבורר בפסק הבוררות לטענה מרכזית של המבקשת וייחוס הסכמה עובדתית למבקשת למרות שלא ניתנה כזו, כפי שפורט לעיל.

סוף דבר פסק הבוררות מבוטל בזאת.

עוד טען המבקש, כי המשיבים לא יכולים היו לעתור לעיון חוזר בפסק דינו של בית המשפט, המאשר את הפסק השני, בהעדר אפשרות לנקיטת הליך מעין זה. בנסיבות אלו נטען, כי אף לא היה מקום לפניית המשיבים אל הבורר בבקשה למתן הבהרה, אשר בעקבותיה ניתן הפסק השלישי, מאחר שלטענת המבקש, הבורר כבר נתן פסק סופי, הוא הפסק השני.

אולם במסגרת בקשת רשות העירעור הנדונה אין כל מקום לעסוק בנושא הפסק השלישי של הבורר, בכל טענה שהעלה המבקש לגביו, לגבי ההליך שננקט לשם אישורו (ההליך השלישי) או בטענותיו במסגרת בקשותיו לביטול הפסק השלישי או לסילוק ההליך השלישי.

בכלל זה, תדרש הכרעה בטענותיו של המבקש ואולי אף בעיניין שאלת ההבחנה בין פסק בוררות שהוא פסק ביניים לבין פסק בוררות סופי (ראו לעניין זה בין השאר: ע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' מייטלס, פ"ד נז(3) 405 (2003), כבוד השופט י' טירקל, פסקה 7; רע"א 9969/09 ברוך פלד אחזקות בע"מ נ' יעקב קנדי אחזקות בע"מ (24.1.2009), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 12).

עיכוב ביצוע פסק הדין בנסיבות הנדונות אינו קשור בהגשת ערעור, אלא ההחלטה שכך הורתה נבעה ממסקנת בית המשפט קמא כי המבקש הטעיה את בית המשפט בכך שבבקשתו (בהליך השני) לאישור הפסק השני הציג מידע חסר והסתיר מידע חשוב ורלוונטי הנוגע לפסק הראשון ולהליך הראשון.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתיק בית המשפט קמא ובכלל זה בהחלטה שבעניינה הוגשה הבקשה נדונה, משנמצא כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.

כן טענו, כי בסופו של דבר נתן הבורר את הפסק השלישי, אשר במסגרתו נקבעו והובהרו באופן מסודר סכום החוב, כלל חיובי הצדדים וסדרי תשלומם.

דיון והכרעה כאמור בפתח הדברים, לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתיק בית המשפט קמא, לרבות כמובן, בהחלטתו הנדונה בבקשת רשות ערעור זו, מצאתי כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל ולפיכך, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות ומהטעמים שיובאו עתה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתשובת המשיבים.

לנוכח כל האמור ותוך הדגשה כי אין בהחלטה זו משום נקיטת כל עמדה לעניין הכרעת בית המשפט במסגרת ההליך השלישי (ת"א 68668-08-23), אשר טרם התברר, בקשת רשות הערעור הנדונה נדחית.