בנוסף, המבקש הסתמך בתום לב על מקצועיותו של ב"כ המשיבה הפורמאלית, וסבר שאם יש דרך לפעול בנידון, היא תינקט על ידי בא כוחה, שלא נימנע מלהתעמת עם המשיב בעיניין אחר שעלה בבוררות ונגע למינוי מומחה;
באף אחד משלושת שלביו של הליך הבוררות (לשיטת המבקשים), לא מסר המשיב לצדדים הערכה ראשונית ביחס להקף שעות עבודתו הצפויות ועלות שכרו, ואף נהג בחוסר תום לב, בכך שלא נהג בריסון ביחס לשעות החיוב ולא הסתפק בכתיבת פסק בוררות תמציתי, אף שהיה פטור מנימוק החלטתו, ומבלי שעדכן את הצדדים בדבר כוונתו לעשות כן (ע' 6, סעיף 23 לבקשה);
לנוכח העובדה כי שכר טירחת הבורר נקבע שלא על דעת הצדדים, הן מבחינת התעריף השעתי והן מבחינת הקף שעות העבודה, יש לקבוע אותו על פי התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין;
המשיב הודיע כי לא יעביר לצדדים את הצעת הפשרה שגיבש, לאחר שהמבקש לא עמד "בעול התשלומים", ואף איים כי יממש את זכותו לפי חוק לפסוק לטובת המשיבה הפורמאלית אם המבקש לא ישלם את חלקו בשכר הטירחה;
אין הלימה בין שכר הטירחה הכולל של המשיב שעמד על סך של 117,936 ₪ (כולל מע"מ), לסכום שבסכסוך שעמד על סך של כ-48,000 ₪ בתוספת תביעה לפצוי בגובה של 100,000 ₪ בגין "עוגמת נפש".
מדובר בשכר מוגזם, הן לנוכח התעריף השעתי הגבוה בהרבה מזה המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין או הפדרציה לבוררות, הן לנוכח העובדה כי המשיב אינו מומחה בשאלות שנבחנו במסגרת הליך הבוררות, והן לנוכח העובדה שפסק לטובת בא כוח המשיבה הפורמאלית שזכתה בתביעה, שכר טירחה בשיעור של 20,000 ₪, וזהו מדד ראוי להערכת שכרו של המשיב, כבורר, שבודאי לא נידרש להשקיע שעות עבודה יותר מבא כוח המשיבה הפורמאלית;
המשיב חייב את הצדדים בשעות עבודה שאינן ראויות לחיוב לאחר שאיפשר להעיד עדים מטעם המשיבה הפורמאלית שהיה מקום לפסול את עדותם, וכן חייבם בשעות עבודה מוגזמות שנדרשו לשם כתיבת פסק הבורר (16 במספר), וכל זאת מבלי שהתריע בפני הצדדים על כך.
אלו הם עקרי הטענות של המשיב בתגובתו:
הבקשה להפחתת שכר הבוררות הוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק, שכן במסגרת בקשה להארכת מועד שהגישו המבקשים לביטול פסק הבורר, לא התבקשה הארכת מועד להגשת בקשה להפחתת שכר הבורר, ולכן חלף המועד להגשת הבקשה להפחתת שכר הבורר (ע' 2, סעיף 3 ואילך לתגובה);
במסגרת הבקשה הועלו למעשה טענות נגד החלטת בית המשפט בת"א (שלום-כפר סבא) 60-03-17, שחלף המועד להגשת ערעור עליהן (ע' 3, סעיף 11 ואילך לתגובה);
לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק הבוררות, וכפי שגם פורשו בפסיקת בית המשפט, להפחתת שכר הבוררות, שכן שיעור שכרו של המשיב הוסכם מראש על ידי הצדדים להליך הבוררות, וכי ממילא השכר שנקבע ונגבה על ידי המשיב אינו "שכר מוגזם";
לעניין ההסכמה לשכרו טען המשיב כי ההודעה בדבר תעריף שכרו נשלחה לצדדים להליך הבוררות, והודעה זו קיבלה את אישורם של הצדדים, כי לא עלתה כל טענה נגד גובה שכרו של המשיב במהלך כל הליך הבוררות, וכי די בהסכמה בשתיקה מצד המבקשים, כדי למנוע מהם מלהגיש בקשה זו. המשיב גם טען כי בשום שלב לא פנו אליו המבקשים על מנת שיאמוד את שעות העבודה הנדרשות לשם קיום הליך הבוררות (ע' 5, סעיף 20 ואילך לתגובה);
על הסכמתו של המבקש ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמשיב נעתר לבקשת המבקש לפריסת תשלומים, והמבקש אף הודה לו על כך.
לעניין גובה השכר, והטענה כי מדובר ב"שכר מוגזם", טען המשיב כי מדובר בשכר נמוך יותר מזה שהוא נוהג לגבות, וכי לא ניתן להעריך מראש את משך ההליך, והמשיב אף עשה את הנידרש לקיצור ההליך, ומכאן להפחתת שכרו.
למעלה מן הצורך אציין, כי ממילא לא נקבע בהסכם בין הצדדים מה אמור להיות שכרו של הבורר, וגם לא ניתן להניח כי שכרו של בורר שהיה ממונה על ידי ראש לישכת עורכי הדין היה נמוך יותר, שכן השכר היה נקבע על ידי הבורר בכפוף להסכמת הצדדים, כפי שעולה מנספחים י"ב1-י"ב2 לבקשה להפחתת שכר הבוררות.
...
סיכומו של דבר: בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר שכר "מוגזם" של המשיב, לא מצאתי לקבלה.
סיכומו של דבר
המבקש לא הראה כי מתקיימים התנאים המצדיקים את הפחתת שכר הבורר מכוח סעיף 32(א) לחוק הבוררות, ועל כן יש לדחות את הבקשה.
כאמור, הבקשה נדחית.
