יש לזכור כי גלישתה של הבקורת השיפוטית על פסק הבוררות מעבר לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק משבשת את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת למוסד הבוררות לבין האנטרס של הציבור לקיים פקוח שפוטי על תקינותם של הליכי הבוררות ועל טוהר ההליכים בהם (פסק-דין גמליאלי [3], בעמ' 617; אוטולנגי [12], בעמ' 428 וההפניות שם).
מעיון במסמכים ובפסק הבורר ניתן להתרשם שבאופן וודאי הבורר בדק את הממצאים, בחן ונימק את החלטותיו ולכן קשה לבסס טענה בדבר עוות הדין וכאמור, קיומו של זה לא מוגדר רק בשל תוצאות ההליך והתאמתו או אי התאמתו לציפיותיה של המבקשת אלא גם ואף בעיקר, באופן ניהול ההליך עצמו והתנהלות הבורר במהלך ההליך.
לא מצאתי שנפל פגם בהתנהלות הבורר במישור הזה.
דין הטענה בנוגע לביטול פסק הבוררות בשל חריגה מסמכות להדחות.
...
נכון הוא שכדי למלא את חובת ההנמקה, אין די באמירה כגון: "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת ." עם זאת אין לקבוע מבחן נוקשה שלפיו על הבורר לנמק את פסק דינו כשופט המנמק את פסק דינו .
ושוב אחזור ואדגיש, אין הערכאה כאן ערכאת ערעור על החלטות הבורר, הערכאה הדנה בביטול פסק בורר בעילת היעדר נימוק תפקידה מתמצה בבדיקה האם אכן ניתן נימוק להחלטת הבורר ובעניינו הנימוקים שניתנו מלמדים על סוף דעתו של הבורר, איזונים שערך והשיקולים שהביאם בחשבון, הבורר הסביר, הפנה להערכות, לנספחים ולסעיפים אחרים בפסק דינו ובכלל, ניתן להבין על מה הוא מתבסס בהכרעתו ואינני מקבל את טענת המבקשת בדבר היעדר נימוק ומתן החלטה בעניין הלוחות שלא סופקו, יש מאין.
משלא הוכח שהתקיימה עילה מעילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות לביטול או התערבות בפסק הבורר הרי הבקשה כאן נדחית.
