ביטול פסק בורר בשל העדר הנמקה ואי הכרעה בשאלות

בשטר הבוררות הסכימו הצדדים כי, אין הבוררים מחויבים לנמק את פסק הבוררות; כי אם לא יתייצב אחד הצדדים יוכלו הבוררים להוציא פסק בוררות בהיעדרו; כי הבוררים יוכלו לקבל עדות שלא בפני בעל־ הדין; כן הסכימו הצדדים כי על פסק הבוררות לא ניתן לערער.

ראו, הפ"ב (מחוזי נצ') 57053-11-18 מאיר שלזינגר נ' וינד ישעיהו: "כמו בית המשפט, גם הבורר איננו חייב לפסוק בכל טענה וטענה שבעל דין שוטח בפניו, והוא רשאי להתייחס לטענות הצריכות הכרעה, בפרט במקרים בהם הוא איננו מחויב לנמק את פסק הבוררות (רע"א 4265/14 ניר אלמסי נ' דוד שוקרון [פורסם בנבו] 19.8.2014) בעניינינו, בפסק הבוררות ובפסק הבוררות המשלים הכריע בית הדין בכל העניינים שנמסרו להכרעתו ובעיקרם - שאלת תוקפו של ההסכם, תוך שהוא מיפרט ודן בכל הטענות שהצריכו הכרעה, לרבות שאלות שהעלה ביוזמתו, אף אם לא נימק במפורט כל רכיב וטענה". לא מצאתי ממש בעילת הביטול הנטענת מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות : סעיף 24 (10) לחוק הבוררות קובע עילת ביטול שעניינה: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". המקרים שבכוחם להביא לביטול פסק בורר סופי לפי סעיף זה הם ספורים, שמורים למקרים נדירים ביותר, אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי, למשל בשל מעשי רמייה (ראו אורי גורן, בוררות, הוצאת נבו, עמ' 369).

...

תוצאת הדברים הינה אם כן, כי בנימין לא הצליח לבסס את טענתו לפיה לא היה מודע לכך, כי פסק הבוררות נשלח אליו ואל בא כוחו ביום 24 באוגוסט 2021 ובנסיבות אלה, הגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות ביום 10 בנובמבר 2021 נעשתה באיחור ובשל טעם זה בלבד דין בקשת הביטול להידחות.

גם בכל הנוגע לקיום דיון נוסף, הרי שלכל היותר במסגרת הדיון השני העלה בא כוחו של בנימין את האפשרות לכך (לא הבוררים), ואילו הבוררים פנו למתווה של הגשת סיכומים (ראיות) אלא שאז בחר בנימין שלא לשתף פעולה ולא להגיש את סיכומיו, דבר שהביא בסופו של דבר למתן פסק דין לאחר שלא עמד באורכות אשר ניתנו לו למכביר.

לבקשה מעין זו אין היתכנות, שעה שלאחר הדיון בבקשה (שלא הוגדר כקדם משפט) לא נקבעים דיונים נוספים סוף דבר : בקשת הביטול נדחית בזאת.

בהתאם אני מורה על אישור פסק הבוררות.

התובעים טוענים מנגד כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר חלף מאחר שיש לראות את יום 24.6.21, בו שלח הבורר את ההסכמים אל הצדדים, כיום מתן פסק הבורר ועל כן חלף זה מכבר המועד להגשת בקשה לביטולו; כי הנתבעים פועלים בחוסר תום לב ומנסים במתכוון לפגע בעיקרון סופיות הדיון; כי בהסכם הבוררות לא נידרש הבורר לנמק את הכרעתו וכי ההוראה בהחלטתי לנמק אינה מקימה חובת הנמקה מהותית לעניין דיני הבוררות וכי גם אם קיימת עילת ביטול בשל כך יש לדחות את הבקשה על פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות מאחר שלא נגרם לנתבעים עוות דין בשל כך; וכן כי מועד כניסת ההסכמים לתוקף נקבע ליום 10.6.21 כבר בהסכם הבוררות.

בתי המשפט קבעו זה מכבר כי גם מקום בו חלה חובת הנמקה על הבורר – "חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין הקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסיכסוך" (רע"א 1129/00 שמואל כהן נ'  Diamond Express Company(23.7.2000) פסקה 6(ב)).

אשר על כן, טענת הנתבעים כי יש לבטל את פסק הבורר עקב העידר הנמקה נדחית.

...

אדרבה, לא מן הנמנע כי לו היה הבורר דן בשאלה זו היתה לצדדים או למי מהם טענה טובה בדבר חריגה מסמכותו בסוגייה זו. לפיכך, גם לטענה זו של הנתבעים אין כל יסוד ועל כן כלל טענותיהם בפרק זה הנוגעות לחריגה של הבורר מסמכותו ולאי הכרעה בחלק מן הסוגיות שהונחו לפתחו נדחית.

לאור האמור, גם טענה זו של הנתבעים נדחית.

אשר על כן אני מאשר את פסק הבורר מיום 7.7.22 על ההסכמים הנלווים אליו.

המבקשים טענו שהמועדים הקבועים בתקנות הנוגעים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, אינם חלים כאשר עילת הביטול היא העדר הסכם בוררות בר תוקף.

עוד נטען, שפסק הבוררות לא מנומק, שהבוררים לא הכריעו בעיניין שנימסר- קרי פיתרון הסיכסוך להבדיל מהכרעה בזכויות והם אף לא נימקו את הכרעתם.

לטענתם, לא ניתן להכריע בבוררות בשאלת בעלות במקרקעין שעה שעסקינן בעינייני חפצא.

כך, אף שהנתבעים הגישו בקשת לביטול פסק הבוררות, למעשה, בעילות מהותיות זהות לאלו הנטענות כאן, הם זנחו את בקשת הביטול בפני כבוד השופטת צ'רקה ולא נקטו בדבר להחייאתה או הבאתה להכרעה.

...

טענות הצדדים המבקשים טענו בבקשתם שדין בקשתם להארכת מועד להתקבל מאחר שאין בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף ולא התקיים הליך בוררות.

הדברים אמורים בהתייחס לעילות האחרות לביטול וזאת אף אם נקבל את טענת המבקשים כי לענייננו חלה הוראת סעיף 27(ד) לחוק הבוררות בנוגע למועד הגשת בקשה לביטול על יסוד טענה כי "לא היה הסכם בוררות בר תוקף". אינני מקבל את טענת המבקשים כי העלאת טענה זו מאריכה, מניה וביה, מועד להגשת בקשה לביטול על יסוד כל טענה אחרת.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר ובהתאם אני מורה על דחיית התביעה בתיק 27369-01-23.

משעה שנדחתה בקשת הוארכה להגשת בקשה זו, וממילא נדחתה הבקשה, דין הבקשה לאישור בתיק 11708-08-22 להתקבל (ר' גם סעיף 28 לחוק הבוררות).

שלוש ההחלטות שבעניינן הוגשה בקשת רשות העירעור הן אלו: הראשונה, החלטה מיום 6.12.2023 הדוחה את בקשת המבקש להעברת בקשת האישור אל בית הדין לעבודה בירושלים, לשם איחוד הדיון בה עם בקשה לביטול פסק הבוררות, שהוא הגיש אל בית הדין לעבודה (ת"ב 40640-11-23) (להלן – בקשת הביטול); השנייה, פסק הדין שניתן ביום 6.12.2023, מיד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, המאשר פסק בוררות; השלישית, החלטה מיום 18.12.2023, הדוחה את בקשת המבקש לעיון מחדש בפסק הדין (ההחלטה השנייה), מהנימוק שהדרך להשיג על פסק-דין אינה באמצעות בקשה לעיון מחדש ומאחר שלא היתקיימו נסיבות המצדיקות עיון מחדש.

המבקש העלה שורה של טענות, כלהלן: ראשית, החלטת הבורר שאושרה בפסק הדין, שונה מזו שאישורה התבקש בבקשת האישור; שנית, בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית, מאחר שהעניין נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה; שלישית, אפילו הסמכות אינה נתונה לבית הדין לעבודה, בכל מקרה העניין אינו בסמכותו של בית משפט השלום, אלא של בית המשפט המחוזי מאחר שהסעד שניתן בצו הבורר אינו ניתן לכימות או להערכה; רביעית, הבורר לא היה מוסמך לתת צו ביניים, וזאת לנוכח הוראת סעיף 16(א)(5) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), המחייבת פניה אל בית המשפט לשם מתן צו ביניים ובמיוחד שכך אם צו הביניים לא ניתן במהלך הליך בוררות מיתנהל, אלא בראשיתו; חמישית, הסכם הבוררות כלל לא הסמיך את הבורר לתת סעד זמני; שישית, אפילו היה הבורר מוסמך לתת סעד זמני, הוא לא היה מוסמך לתת צו זמני המשנה מצב קיים, בשונה מצו זמני המשמר את המצב הקיים; שביעית, לא התמלאו התנאים הנדרשים לשם מתן צו זמני ובהם הפקדת ערובה, מתן התחייבות, שמיעת טענות המבקש שנגדו ניתן הצוו ואיזון בין ניזקו ממתן הצוו לבין נזק נטען העשוי להגרם למשיבה, אם הצוו לא יינתן; שמינית, הסעד הזמני אושר בפסק-דין, חרף זאת שדובר בצו ביניים; תשיעית, בקשת המשיבה לא הוגשה על-פי סעיף 16 בחוק הבוררות ולכן לא היה מקום לקבלתה; עשירית, על-פי סעיף 37(1) בחוק הבוררות וסעיף 85א(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), הרשם הבכיר (בשונה משופט), לא היה מוסמך לאשר בפסק-דין סעד זמני שהוא צו עשה; אחד-עשר, מעת שהוגשה בקשת ביטול ובהתאם לסעיף 37(4) בחוק הבוררות, הרשם הבכיר (בשונה משופט) לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות; שניים-עשר, במכתבו כתב הבורר במפורש כי אינו יונק את סמכותו מכוח החוק וכי הוראות החוק אינן רלוואנטיות מבחינתו, כך שאף מטעם זה, לא ניתן היה לאשר את החלטתו בפסק-דין; שלושה-עשר, למבקש נגרם עוות דין חמור, מאחר שמשמעות פסק הדין המאשר את הצוו הזמני שניתן, היא פגיעה אנושה בפרנסתו, כך בייחוד בשל ניגוד העניינים החריף שבו, לטענת המבקש, נתון הבורר, בשל קירבתו למי מטעם המשיבה; ארבעה-עשר ולבסוף, המבקש העלה שורה של טענות אשר לפיהן לטענתו, ישנה הצדקה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות ובהן, העדר הסכם בוררות תקף, התקיימות עילה שאף הייתה מצדיקה ביטול פסק-דין של בית משפט, קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, וכן כי החלטת הבורר נוגדת את תקנת הציבור וכי הבורר פעל בנגוד עניינים.

מעת שהוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות אל בית הדין לעבודה וכאמור לעיל, המשמעות היא כי על בית הדין לעבודה להכריע בשאלת הסמכות העניינית.

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.

כיון שהמבקש לא הפנה באופן ספציפי לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הוא השלים את טיעוניו והפנה לסעיפים 24(5) ו-24(6) – לפיהם הבורר לא נימק ולא הכריע כנדרש ממנו בהתאם להסכמת הצדדים, וכן הפנה לעילות כלליות יותר ע"פ סעיפים 24(7) –פסיקה שלא ע"פ הדין ו- 24(10) שעניינה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ועוות דין באופן שאף אלו מצדיקים את ביטול פסק הבוררות.

הטענה כי הבורר לא עמד בחובת ההנמקה החלה עליו – סעיף 24(6) לחוק דומה כי למבקש טענות רבות כנגד אי מילוי חובת הבורר לנמק את הכרעתו, כאשר הבורר לא היתייחס לעניינים רבים אשר הועלו ונטענו בפניו במסגרת ההליך והסיכומים: כך באשר להעדר היתייחסות לקביעותיה ולהחלטתה של כב' השופטת סלע שדחתה את הבקשה לביטול העיקולים; כך באשר להעדר היתייחסות או קביעת ממצאים בנוגע לעדויות הנתבעים שנתגלו בהן סתירות רבות; אי היתייחסות לראיות של שיחה מוקלטת ובה הודאה בחוב ההלוואה; אי היתייחסות לתשלום ששילם ברקוביץ על חשבון החוב; הקיצור הרב בו נקט הבורר יחסית להקף החומר שעמד בפניו ועוד, הכל כמפורט לעיל.

נכון הדבר גם לעניין שאלת שווי הקזינו והאם סכום של מליון דולר היה מספיק לצורך רכישת מחציתו שהבורר לא קבע ממצאים בהקשר זה, וכפי שציינתי לעיל אין הבורר נידרש להנמקת כל פרט וכל טענה שהועלתה בפניו, והוא יכול להסתפק בנימוקים אשר הוליכו למסקנתו הסופית ויהיה בהם משום "מפוי השיקולים" כפי שנעשה במקרה זה. לעניין עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות, המבקש לא הרחיב בהקשר זה ולא נימק כיצד חרג הבורר מהדין או מדוע פסיקתו היתה מנותקת ממנו, והלכה היא כי רק אם הבורר היתעלם ביודעין ובמכוון מהדין תקום עילת ביטול זו: "ואולם, הלכה מימים ימימה היא כי טעות בישום הדין בידי הבורר אינה עילה לביטול פסק הבוררות, ורק היתעלמות מודעת ומכוונת של הבורר מן הדין המהותי תביא לביטול פסק הבוררות" (רע"א 6317/11 אהרון שאול נ' יוסף סופר (21.10.2011), פיסקה ט'), ובמקרה זה נראה כי טענות המבקש מופנות יותר לאופן בו פירש הבורר את החוק והדרך בה יישם אותו על טענות המבקש, ומדובר בטענות שהן ערעוריות במהותן ולא טענות המצביעות על חריגה מהדין.

...

לעניין חוות דעת המומחים הגרפולוגים נטען כי הבורר לא הכריע ביניהן, כי לא הוברר איזה מסמך נמסר לבדיקתם וכי לא הייתה התייחסות עניינית לעדותו של עו"ד אסף כהן בהקשר זה. המבקש הוסיף וטען כי הבורר לא נימק את פסק הבוררות כנדרש וע"פ הסכמת הצדדים, כך שפסק הבוררות אוחז בפועל 5 עמודים בלבד, יש בו התעלמות מראיות רבות שהוצגו, אין בו היגיון כלכלי ואילו אכן מדובר היה בהשקעה הרי שהמבקש היה צריך להגיש תביעה גדולה בהרבה המבוססת על עילת התרמית וזאת לנוכח סגירת הקזינו כשלושה חודשים לאחר ההשקעה בו, כך שהמסקנה המתבקשת מכלל אלו היא שיש לבטל את פסק הבוררות.

בפני הבורר עמדו גם חוות דעת גרפולוגיות שעורכיהן נחקרו עליהן, והתמונה שנפרשה בפניו היתה רחבה היקף ומלאה הרבה יותר, כך שבסופו של דבר הבורר פעל על פי הסמכויות שהוענקו לו ופסק בהתאם לשיקול דעתו והתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים ומהראיות.

לאור כל האמור ומשהמבקש לא הרים את הנטל להראות כי מתקיימת איזה מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שבקשתו לביטול פסק הבוררות נדחית.

בהתאם ולבקשת המשיבים אני מאשרת את פסק הבוררות ונותנת לו תוקף של פסק דין.