ביטול פסק בורר בית הדין לממונות בשל טעות ביישום הדין

ביום 31.08.2017 חתמו סרולביץ וינקוביץ על מיסמך הנושא את סמליל "בית דין צדק 'חניכי הישיבות'" וכותרתו "הסכם בוררות" לפיו "הואיל ובין הצדדים נתגלה סיכסוך בקשר ל'תביעה ממונית'... הצדדים מוסרים את הסיכסוך שביניהם להכרעת בית הדין לממונות 'חניכי הישיבות', להרב יצחק סגל ולרב ירמיהו אדלר ולרב יהודה רוזנטל, ובאם מכל סיבה שהיא ימנע אחד הבוררים מלהמשיך, יוכלו השניים להמשיך ולקיים את הבוררות, או למנות ולצרף בורר שלישי ע"פ החלטתם, מבלי צורך לקבל הסכמה נוספת מצידנו, ומקבלים אותם עליהם גם אם הם פסולים... ". כן נאמר במסמך זה כי "הצדדים מבקשים לקבל דעת תורה. והבוררים אינם כפופים לחוק המהותי. הבוררים יהיו רשאים לפסוק לפי שיקול דעתם, לרבות פשרה... הבוררים לא יהיו חייבים לנמק את פסק הדין...". הצדדים פנו לבית הדין.

פחות מחודש אחר כך, ביום 03.12.2020, הוציא בית הדין, באותו הרכב הבוררים (הרב יצחק סגל יהודה רוזנטל ואברהם משה ברנהולץ) פסק בוררות שני, שבו החלק הנושא את הכותרת "העובדות" זהה לקודמו, אולם בחלק הנושא את הכותרת "פסק דין ביניים" שונה סכום החיוב ונקבע כי "בית הדין החליט כי הנתבע ישלם לתובע סך 650,000 $ ועוד 55,000 $... תשלומים אלה יש לשלם עד ר"ח שבט תשפ"א... בפסק דין ביניים שניתן לצדדים ביום שלישי כ"ג חשון תשפ"א, נפלה 'טעות סופר' בסכומים שחייב הנתבע לשלם לתובע, ובפסק דין זה תוקנה הטעות" (להלן- הפסק השני).

אשר לטענות שעניינן היתיישנות, אי יישומו של דין תורה, ואי קיומה של הודאה מטעמו של סרולביץ: ככלל, "עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינן עילות ערעוריות, אלא מכוונות את עצמן בעיקר לטענות הקשורות לתקינות הליך הבוררות, ולא ניתן להעלות במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות טענות ביחס לטעויות שנפלו בתוכן הכרעת הבורר... טעות ביישום הדין, להבדיל מהמנעות מעצם יישום הדין, אינה מהוה עילה לביטול פסק בוררות" (רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא, פסקאות 15, 17, ניתן ב-23.08.2018).

...

פחות מחודש אחר כך, ביום 03.12.2020, הוציא בית הדין, באותו הרכב הבוררים (הרב יצחק סגל יהודה רוזנטל ואברהם משה ברנהולץ) פסק בוררות שני, שבו החלק הנושא את הכותרת "העובדות" זהה לקודמו, אולם בחלק הנושא את הכותרת "פסק דין ביניים" שונה סכום החיוב ונקבע כי "בית הדין החליט כי הנתבע ישלם לתובע סך 650,000 $ ועוד 55,000 $... תשלומים אלה יש לשלם עד ר"ח שבט תשפ"א... בפסק דין ביניים שניתן לצדדים ביום שלישי כ"ג חשון תשפ"א, נפלה 'טעות סופר' בסכומים שחייב הנתבע לשלם לתובע, ובפסק דין זה תוקנה הטעות" (להלן- הפסק השני).

הכלל הוא כי "ברגע שהבורר חתם על הפסק הוא הפך להיות functus officio ותפקידו כבורר הסתיים" [סמדר אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, עמ' 758 (2005)], או אז "אין הבורר רשאי עוד להוסיף על הפסק או לגרוע ממנו דבר גם אם הגיע למסקנה ששגה בפסק" (רע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה), ו"אם יוסיף הבורר ויחליט בענייני הבוררות לאחר מתן הפסק - עשייתו עשייה שבהיעדר סמכות היא" (רע"א 6886/03 הדרן 2000 נ' מכבי נתניה).

בנסיבות אלו, הן נוכח אי ההתאמה להוראת סעיף 22 לחוק, הן נוכח הקושי העקרוני להבחין בין "טעות סופר" לבין תיקון מהותי בתוצאת חלק מההליך שנסב על תביעת ינקוביץ להשבת "דמי התיווך" ו"הסכום הנוסף", אין מנוס מן התוצאה לפיה בתיקון שנעשה בפסק הבוררות השני מיום 03.12.2020 חרגו הבוררים מסמכותם, ודינו אפוא בטלות.

מבלי להטיל חלילה דופי בבוררים הנכבדים, ומתוך החשש שאין די בחזקת מקצועיותם ויושרם כדי להיות פתוחים לשכנוע ושינוי, סבורני כי יש להורות כי החלק השני של הבוררות יתקיים באותו בית הדין, אך בפני מותב אחר, ולו רק מחמת "שמראית פני הצדק אינה מאפשרת המשך הדיון לפני הבורר" (רע"א 7816/11 זילברשלג נ' מימון, פסקה ט, ניתן ב-04.12.2011; כן ראו: הפ"ב 54002-11-13 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' ניב; רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה).

הבורר יישם את הדין הקובע כי בתי משפט לא יתערבו בפצוי המוסכם אלא במקרים חריגים ובמשורה.

כפי שנפסק ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז(6) 605: "מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב.. היתערבות שיפוטית בפסק הבורר הנה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא- אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות". ברוח זו קבעה כב' הנשיאה חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד (10.1.2005), כי: ""מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו"..

בהתאם להסכם פשרה זה, הודו מבקשי הביטול כי הם הפרו את הסכם השתוף ועל כן הסכימו הצדדים כי כל שנותר לבורר לידון בו הוא שאלת הנזק וגובה הפצוי: האם יהיה פיצוי מוסכם; ככל שיהיה- מה שיעורו; ולגבי הפצוי הממוני הנטען מעבר לפצוי המוסכם- מה יהיה גובהו.

...

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי לא מתקיים בענייננו אחד המקרים החריגים שמכוחם נעתר בית המשפט ומורה על ביטול פסק בורר.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק הבורר להידחות.

בהתאם- אני מורה על אישור פסק הבורר.

הסיכסוך בין הצדדים התברר בבוררות לפני "בית הדין לממונות שע"י הקדש בית העלמין צפת" במותב תלתא: הרב שי שמעון כהן; הרב יקיר משה פלד; והרב עזריה סופר.

ביום 25.11.2018 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי, מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

נקבע כי בפסק הבוררות הובהר כי יש מקום להיתחשב בחוקי המדינה וזאת גם לפי דין תורה עצמו, וטענת המבקשים כי בית הדין שגה ביישום דין תורה, לא הוכחה.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

עוד אוסיף כי בצדק רב לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להידרש לטענת המבקשים כי כפו עליהם להתדיין בהליך הבוררות.

הבקשה נדחית אפוא.

עניינו של ההליך בבית משפט השלום הוא בשתי בקשות שהוגשו ביחס לפסק בוררות מיום 16.11.20 של בית הדין לממונות במטה בנימין (להלן: "בית הדין").

במסגרת פסק הבוררות בית הדין קבע שעל פי ההלכה "להנהגת קהילה סמכות וחובה להטיל מיסים לצרכי הציבור – כבישים ותאורה, בית כנסת, מקווה וכדומה". בהמשך קבע בית הדין, כי "כשמוקמת קהילה כשכונה של יישוב גדול יותר שהשקיע בהקמתה, בהנחת תשתיותיה ובאספקת השירותים שלה – על בני הקהילה השכונתית לשלם מיסים ולפעול על פי חוקי העזר שהתקבלו ביישוב האם". ביישום הכללים ההלכתיים על ענייננו, בית הדין פסק כי המבקשים חייבים לשלם למשיבה את התשלומים המפורטים בהסכם שנחתם בינם לבין המשיבה.

כן המבקשים טענו, כי הגבייה נעשית רק כנגדם מטעמים לא עינייניים, ולכן היה על בית הדין להתייחס לטענות המבקשים בהקשר זה. בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי בית משפט השלום עמד על כך, שלא כל פגיעה בזכות הטיעון של אחד הצדדים תביא לביטול פסק בוררות.

בית המשפט קבע שלא ניתן לומר כי הקביעה של בית הדין אינה סבירה, או שנפלה בה טעות ביישום הדין, או שיש בה לגרום לעיוות דין.

...

וכך קבע בית המשפט המחוזי בסעיף 5 לפסק דינו: "לב ההכרעה עליה משיגים המערערים מצוי בהלכה הפסוקה, לפיה שוכר אינו רשאי לכפור בזכויותיו של המשכיר שמכוחו הגיע אל המושכר. כך בייחוד כאשר הכפירה בזכויות מועלית כטענת הגנה מפני תביעת פינוי כמו במקרה שכאן. בכך שומט השוכר את הקרקע מתחת לזכותו שלו להחזיק במושכר". יוצא אפוא, שהתוצאה ביחס לתביעות הפינוי שהמשיבה הגישה נגד המבקשים היא דומה, בין אם נלך בדרכו של בית הדין ובית אם נלך בדרכם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

סוף דבר.

הבקשה למתן רשות לערער נדחית.

לפני בקשת המבקש לאשר שני פסקי בוררות - פסק בוררות חלקי מיום 31.1.23 ופסק בוררות חלקי מיום 26.3.23 - אשר ניתנו ע"י הבוררים הרב ציון כהן, אב"ד, הרב מאיר שקדי והרב אבישי קולין (מארץ חמדה - גזית רשת בתי דין לממונות) (להלן: "פסק הבוררות").

סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע, כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק... בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין חולק כי בקשת הביטול הוגשה בחלוף למעלה מ-45 ימים ממועד מתן פסק הבוררות.

בקשת "התיקון" שהוגשה לבורר היתה, כפי שנכתב בה, לתיקון "טעויות ופגמים מהותיים" בפסקי הבוררות.

בית המשפט המחוזי יישם הלכה זו על העובדות שלפני, וקבע כי בקשת התיקון שהגיש המבקש לא עסקה כלל בעניינים המנויים בסעיף 22 לחוק הבוררות.

...

אינני מקבלת את הטענה.

מכל מקום, משמצאתי שגם עילות הביטול הנוספות להן טענו המשיבות לא התקיימו, אין צורך להכריע בסוגיה זו. סוף דבר, אני מורה על אישור פסקי הבוררות החלקיים מיום 31.1.23 ומיום 26.3.23 מושא ההליך.

הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.