הנאשם מבקש כי ייפסקו לטובתו הוצאות מכוח סעיף 80(א) סיפא בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונוכח מה שהוא מכנה - "שימוש לרעה בהליכי משפט".
הקובלנה הפלילית והשתלשלות העניינים
בקובלנה, המייחסת לנאשם עבירות על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), נטען כי בארבע הזדמנויות שונות, בכתב וכלפי אנשים או גורמים שונים, נקט הנאשם בלשון הרע נגד הקובל, בכותבו דברים שאינם אמת.
לדבריו, יש להגן בדרך של פסיקת הוצאות על זכותו הקניינית של מי שאולץ להתדיין ונימצא כי לא היה בסיס להליך אליו נגרר ובגינו הוציא הוצאותיו.
בענין זה ייאמר כבר עתה כי הנאשם טען טענות עובדתיות כנגד ב"כ הקובל – אשר לא הוכחו בפניי, כגון הטענה כי ב"כ הקובל שידל את הקובל להגיש את הקובלנה, שידלו להגיש היתנגדות למתן היתר בנייה, ועוד.
סעיף 80(א) בחוק העונשין קובע שתי עילות לפסיקת פיצויים במשפט פלילי – העידר יסוד להאשמה, ונסיבות אחרות המצדיקות זאת:
"משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".
אין חולק כי הנאשם שבפניי זוכה בדין, ולפיכך יש לבחון האם ניכנס עניינו לגדר אחת מעילות סעיף 80.
...
באותו ענין, נוכח מכלול הנסיבות ובהן מעצרו של הנאשם, מעצר בית ממושך, פרסום שמו ועוד, מצא בית המשפט העליון לפצותו, תוך הבהרה כי עסקינן בחריג לכלל.
נוכח מכלול הנסיבות, באתי לכלל מסקנה כי התנהלותם של שני הצדדים אינה חפה מקשיים, כי שני הצדדים הביאו בהתנהלותם לסיטואציה במסגרתה הוגשה הקובלנה, וכי בפני בית המשפט נחשף כאמור רק חלק מהמתרחש בין הצדדים שבפניי ועל ידי גורמים אחרים.
לפיכך, תוך שקילת שיקולים של צדק, של מדיניות משפטית, והפעלת שיקול הדעת השיפוטי, באתי לכלל מסקנה כי חרף האפשרות המשפטית להשית הוצאות על הקובל, נוכח עמידת הנאשם בתנאי הסף, אין זה המקרה בו מן הראוי לעשות כן.
אשר על כן, נדחית הבקשה.
