כך, נפסק בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, עת דן בעתירה לפי חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - בג"צ 6069/10 רמי מחמלי - שרות בתי הסוהר, 5/5/2014 (להלן: "בג"צ מחמלי"), שם כתב כב' השופט חנן מלצר:
המושג "תחומי החיים העקריים" לא זכה להגדרה, ונותר, במכוון, "פתוח". יחד עם זאת, ניתן ללמוד, במקרה הצורך, על הקף התפרשותו של מושג זה מההנחיות שפורסמו על ידי נציבות שויון הזדמנויות בעבודה של ארצות הברית, בהן נקבע כי "תחומי החיים העקריים" כוללים, בין היתר, את: "יכולת האדם לדאוג לענייניו, הליכה, ראייה, שמיעה, דיבור, נשימה, למידה, עבודה, עמידה, נשיאה, חשיבה, יכולת רכוז, ואינטראקציה עם אחרים" (ראו: אריאלה אופיר ודן בורנשטיין "חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998: אמנציפציה בסוף המאה ה-20" ספר מנחם גולדברג 42, 62-61 (אהרון ברק, סטיב אדלר, רות בן ישראל, יצחק אליאסוף ונחום פינברג עורכים, 2002)).
חשוב גם לציין כי הפרוט הרב שנימצא בהחלטתה של הנתבעת על פיטורי התובע (החלטה מיום 31/1/18) והעובדה שהחלטה זו התקבלה כשבועיים לאחר שהגיש התובע את טיעוניו, מחזקת את טענתה לפיה ההחלטה בעיניינו לא נעשתה כלאחר יד.
האם פיטורי התובע נעשו משיקולים עינייניים, כטענת הנתבעת, או בתואנות שוא כטענת התובע
כפי שהדברים עלו מהדברים שנקבעו, בפסק דין זה, עד נקודה זאת - הנתבעת השכילה להוכיח, באמצעות עדותו המהימנה של מר שקלרש, כי פיטורי התובע שנבעו מההחלטה לבטל את תקן הקב"ט, החלטה שהתקבלה לאחר שנעשו הבדיקות הרלוואנטיות ולאחר שלא נמצא לתובע תפקיד מתאים אחר בשרותי הנתבעת, נעשתה משיקולים עינייניים ולגיטימיים, כאשר בנגוד לטענת התובע - אשר כלל לא פעל להוכחת טענתו זו, במועד המתאים, קרי במועד בו הגיש את נימוקיו לשימוע, משרת הקב"ט, בה שימש, הצטמצמה עד מאוד וכבר לא הצדיקה, לדידה של הנתבעת (קביעה שמצויה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלה) השארת תקן זה, כאשר גם בנוגע להתייעלות - הרי מקום שהנתבעת הוכיחה כי תקן הקב"ט בוטל וכי מעט השעות שחייבו התפקידים שביצע התובע, חולקו בין עובדים אחרים (גם אם מדובר רק בשני עובדים), אשר שכרם לא השתנה, כתוצאה מכך, מעלה כי היא כן הצליחה לחסוך בעלויותיה וסותרת את טענת התובע כי לא היה שום הליך של התייעלות במקום.
...
בסיום הדיון והואיל וניסיונות ביה"ד, לסייע לצדדים להגיע להסכמות עקרוניות ולאחריהן להסכמות דיוניות וביניהן - "..לשקול אפשרות שלא יינתן כעת צו אך שהבקשה תאוחד עם התביעה העיקרית כך שייקבע סד זמנים קצר עד כמה שניתן כדי להביא את ההליך העיקרי לסיום מהיר יותר ממקרים רגילים" (עמ' 16 שורות 10-12 לפרוטוקול) לא צלחו, ניתנה החלטה, במסגרתה נקבע כי הבקשה תוכרע "על סמך כל החומר שיהיה בתיק (לרבות הדברים שנטענו בדיון, היום) לאחר שהמבקש יגיש, לא יאוחר מיום 25/2/18 שעה 16:00, השלמה קצרה של טיעוניו/התייחסות לתגובת המשיבה (השלמה/התייחסות שלא תעלה על שלושה עמודים) בצירוף פסיקה".
ואכן, לאחר שהוגשו התגובות המשלימות, ניתנה, ביום 28/2/18, החלטת ביה"ד, במסגרתה נדחתה הבקשה, תוך שנקבע, בסעיף הסיכום, כך:"לנוכח כל האמור לעיל ובהתבסס על העובדות הלכאוריות שקבעתי לעיל וכן בשים לב לטעם שמצאתי בטענות המשיבה וחרף טענות המבקש, אינני מורה על ביטול החלטת המשיבה לפטרו ולפיכך ייכנסו פיטוריו לתוקף ביום 1/3/18, בהתאם למכתב מיום 30/1/18".
כנגד ההחלטה הנ"ל, הגיש, התובע בר"ע לביה"ד הארצי, בר"ע שהתבררה במסגרת תיק 38121-02-18 ואשר בה ניתן, ביום 8/3/18, פסק דין, במסגרתו, נקבע, בין היתר, כך:"3.בנסיבות אלה הוצעה לצדדים ההצעה הבאה:"שתי הבקשות - הן בקשת רשות הערעור והן הבקשה לסעד זמני בערעור (שהוכתרה כ"בקשה לעיכוב ביצוע") - תימחקנה, כנגד קבלה בדיעבד של הצעת בית הדין האזורי, כך שהתובענה תידון בהתאם להצעת בית הדין האזורי ב"סד זמנים קצר עד כמה שניתן" כאילו לא התקיים דיון בצו הזמני (ראו: תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991), תוך שמירה על מלוא טענות וזכויות הצדדים" (להלן - ההצעה).
הפגם המסויים שמצאתי בהתנהלות הנתבעת - אינו מצדיק את ביטול ההחלטה בדבר פיטורי התובע ואף אינו מצדיק את חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי כלשהו לתובע אך בשלו החלטתי שלא לחייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד (אותם במצב דברים אחר הייתי מעמידה על לפחות 15,000 ₪) וזאת למרות שדחיתי את תביעתו על כל רכיביה ולמרות שגם במסגרת ההחלטה בבקשתו לסעד זמני, קבעתי כי "למרות שדחיתי את הבקשה, החלטתי לנהוג עם המבקש, לפנים משורת הדין ולא לחייבו, כבר כעת בהוצאות המשיבה אלא בשכר טרחת עו"ד אלא להמתין, עם הענין זה, עד לסיום בירור התביעה העיקרית".
לסיכום.
לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאתי ברוב טענות הנתבעת הריני מורה על דחיית תביעת התובע, על כל רכיבה.
הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד
כפי שהוסבר בסעיף 16 דלעיל ולמרות שדחיתי את התביעה על כל רכיבה, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורכת דינה ובהתאם לכך הריני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
