תמורת המכירה עמדה על סך של 1,556,000 ש"ח והוצאה בגינה שומת מס שבח, על פיה השבח שנוצר בעסקה הסתכם בכ-1,400,390 ש"ח, והמס בגינה, לאחר קבלת השגה מטעם הכונס עמד על סך של 543,337 ש"ח. הכנסה נוספת של קופת הכנוס, בגובה של כ-95,261 ש"ח, נבעה מביטול הסכם מכר קודם של הנכס, זאת על פי הסדר פשרה שנחתם בין הכונס לבין מציעה אחרת, וחילוט סכום מסוים מהתמורה שכבר שולמה במסגרת העסקה שבוטלה.
על רקע הדברים האחרונים, נראה שגם המנגנון אותו מציע הנאמן, של פניה לפקיד השומה ובקשת החזר מס לאחר שמס השבח ישולם במלואו מתוך תמורת המכירה (דהיינו שהוא הוטל מבחינה אפקטיבית על הכונס) – איננו מכריע סופית בסוגיה (לעמדה המתנגדת למנגנון דומה בהקשר של פטור ממס שבח על דירת מגורים - ראו: ירדנה סרוסי ושגיא גרשגורן "חישוב חבות המס בעת מכירת זכות במקרקעין אגב כנוס נכס ספציפי על-פי שטר משכנתא" מיסים יג(3) 39, 41 (1999)).
...
עוד אני סבורה כי משא ומתן מן הסוג אליו מובילה התוצאה אליה הגיע חברי, אשר עלול להוביל לדחיית התשלום ובהמשך גם לדחיית החזר המס מקום בו הוא נדרש, אינו עולה בקנה אחד עם הצורך של הרשות לכלכל את צעדיה ולהציב גדרות לחיובה להחזיר כספים שגבתה מן היחיד, ובמובן זה יש בו כדי לפגוע בצורך בסופיות וביעילות העומד ביסודם של דיני המס (ראו ע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים, פס' 49 (27.8.2012) וההפניות שם).
בהתבסס על האמור עד כה, מסקנתי היא אפוא כי דין הערעור להידחות.
לכשעצמי אני סבורה כי נכון יהיה להותיר את הדבר לשיקול דעתו של הנאמן וכן להורות לו להגיש בקשה מחודשת לאישור הזכאות לקיזוז הפסדים ולתקן במסגרתה את טעויות הדיווח הקודמות שלו, ככל שהיו כאלה.
