סעיף 20 לחוק החוזים, קובע כי:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".
בנגוד להוראת חוק זו, במקרה דנן נימנעו המערערים מלהודיע לבנק תוך זמן סביר על ביטול ערבותם בשל הכפיה הנטענת על ידם במועד החתימה, ולמעשה המועד הראשון בו העלו את טענת הכפיה היה במסגרת תצהיריהם שצורפו לבקשתם להיתגונן מפני תביעת הבנק.
...
מקובלת עליי בעניין זה גם הנחתו של בית המשפט המחוזי, לפיה החלטתו של הבנק לאשר את מתן ההלוואה – בסך הנכבד של 3,000,000 ש"ח – בכפוף להעמדת ערבויות מתאימות, מלמדת דווקא על כך שהבנק סבר כי יש למכון יכולת פרעון, שכן אחרת אין הגיון עסקי בצעד זה של הבנק.
המערערים ביקשו לתמוך גרסתם גם בחוות דעתו של ד"ר טווערסקי, ואולם, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור שאין לייחס לה משקל רב.
מעבר לכך כי הסמכתו וניסיונו של עורך חוות הדעת אינם רלוונטיים דיים לצורך הכרעה בשאלת מצבו הנפשי של ח', הרי העובדה שפגש בו לראשונה רק כשלושה חודשים לאחר החתימה על כתב הערבות מאיינת במידה רבה את יכולתו להעיד על מצבו הנפשי הרלוונטי, ואין בטענת המערערים, שנטענה בעלמא, לפיה מדובר ב"מצב נפשי מתמשך" כדי לשנות מעובדה זו.
בשולי הדברים יוער, כי בחקירתו הנגדית הזכיר א' כי בשלב מסוים טופל ח' גם אצל פסיכיאטר (עמ' 37 שורות 2-9 לפרוטוקול).
לנוכח כל האמור, דעתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נפל פגם בהליך החתימה על כתבי הערבות, וערבותם של המערערים לחובותיו של המכון כלפי הבנק שרירה וקיימת.
