ביטול עסקת מכר ברגע האחרון לאחר חתימת זכרון דברים

עוד טען התובע, כי הנתבעים ידעו היטב שהוא מתכנן לעבור לדירה המשופצת, אותה ראה כשלו, עם תום תקופת השכירות, וכי הניסיון לצייר אותו כאדם חסר אחריות הממתין לרגע האחרון חסר אחיזה במציאות.

ביום 9.6.2015 "נעשה סיכום פרטי עסקה בעיניין מכירת הדירה ע"י כל יורשי המנוח לקונה, שמהוה חלק בלתי נפרד מזכרון הדברים ומצורף לו, ובו מצויין תנאי מתלה המהוה תנאי מתלה גם לצורך ובגדר זיכרון דברים זה". "הצדדים מעוניינים להבטיח ביניהם את תנאי העיסקה עד שיינתן צו ירושה של המנוח והיורשים יירשמו כבעלי הזכויות בדירה, וזאת בחתימתם על מיסמך זה". בהמשך, פורטו בזיכרון הדברים ההסכמות שהושגו בין הצדדים: סעיף 2 - התמורה בעד הדירה נקבעה לסך של 1,465,000 ₪.

גם סעיף 8 מנוסח באופן ספציפי ומקנה זכות ביטול של זכרון הדברים, בטרם נחתם חוזה מכר, שכן הוא מתייחס לאפשרות שבה לא ינתן צו ירושה ו/או לא יבוצע רישום של הזכויות בדירה על שם היורשים, עד למועד מסוים.

גם אם נראה בהסכם השכירות ככולל תניה גרועה במידה בלתי סבירה מן המקובל, התובע לא פעל לביטול הסכם השכירות, בין בסמוך לאחר החתימה ובין אם בשלב מאוחר יותר ולכן, אין בטענות בדבר כפיה ועושק כדי להועיל לו. לאחר כניסת התובע ומשפחתו לדירה עברו "מושכות" הטיפול בנושא לידי גב' סרור, מפאת מצבו הרפואי של התובע, כך נטען.

ב"כ הנתבעים השיב במכתב עוד באותו יום וטען, כי התובע בחר לשפץ את הדירה על דעתו בלבד, שעה שיש הסכם שכירות המדבר בעד עצמו, וכי הדברים האמורים לעיל אינם עולים בקנה אחד עם השתלשלות העניינים והתנהגות הצדדים עד כה. עוד הוסיף ב"כ הנתבעים, כי מרשיו אינם מכריחים את התובע לרכוש את הדירה, הוא יכול בכל רגע נתון להודיע על סיום תקופת השכירות וככול שהוא רוצה, להמשיך ולרכוש את הנכס במיגבלות הקיימות.

...

לפיכך, דין התביעה במישור זה להידחות.

סיכום סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 237,545 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע את אגרות המשפט, הוצאותיו בגין חוות דעת השמאי מטעמו וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

ואולם, בזכרון הדברים נקבעו מועדי תשלום, ובכלל זאת, כי תשלום הסך האחרון יבוצע תוך 90 ימים ממועד חתימת ההסכם, כנגד מסירת חזקה בדירה.

הענף הראשון - היות הנתבע נתון להשפעות ולחצים לדברי המומחה, "... (ו)אמרתי שמבחן ההיגיון על רקע הזה כולל ההתחרטות מיד אחרי, כולל שלא התייעץ, ולדבריו הוא אוים בצורה ישירה ועקיפה גם על ידי מר אהרון בלבן וגם אנשים אחרים, שאם הוא לא ימכור ולא ימכור עכשיו מיידית, אז ילשינו וייקחו לו את הנחלה. ברגע החרדה ולא התייעץ עם אף אחד, הוא חתם על זכרון הדברים שאני לא מבין עד כמה אם הוא מבין עד הסוף את המשמעות של זכרון הדברים. הוא לטענתו כבר באותו יום ולמחרת הוא היה לחוץ, פנה למישטרה. לטענתו, אמרו לו, דחו אותו, פנה לפרקליטות באותו יום וניכנס לחרדה קשה, וזה לא עולה בקנה אחד עם מכירה חופשית, ובבדיקה באמת יש לו תמימות שלא מתאימה גם לילד וחששות, והשיפוט שלו בכל עניין חברתי לקוי, אין שום ספק שגם ברמז עקיף אפשר להשפיע עליו" (שם, שו' 14-6).

לפיכך, כאשר אדם בעל פגור שיכלי גבולי ופיגור ריגשי משמעותי מבצע "עסקה מורכבת", ללא פקוח של אדם אחר הגם שהוא נידרש לכך, וכאשר הוא לא מתייעץ עם אדם אחר עובר לחתימה על זכרון הדברים, ואף אינו נידרש להערכת שווי המשק טרם מכירתו ובכך הוא נעדר נתונים מהותיים ובסיסיים כדי לקבל בחירה מושכלת טרם חתימתו, בפרט מקום בו אין לו מעגל תמיכה משפחתי וחברי קרוב - מתקבלת המסקנה כי מכלול הדחק האמור בא בגדר "חוסר ניסיון" כמובנו בסעיף 17 לחוק החוזים.

בכל הנוגע לתוכן השיחות שהוחלפו בין הצדדים לאחר החתימה על זכרון הדברים, מצאתי לבכר את עדות התובע, לפיה בשלב זה הנתבע לא חזר בו באופן מוחלט מחתימתו על זכרון הדברים, אלא רק הציף האפשרות לבטל העסקה תוך ציפייה כי דבריו יובנו כבקשה לבטל חתימתו (השוו: עדות התובע בעמ' 54 שו' 22-21; דבריו של הנתבע בתמליל שיחתו המוקלטת עם התובעת - עמ' 70 לראיות התובעים, שו' 7-5; דבריו של עוה"ד הקר בעמ' 37 שו' 33-27).

...

במובן זה, חרף 'עצימת העיניים' מצד התובעים באשר למצבו של הנתבע, סבורני כי בנסיבות העניין השתת הוצאות לחובתם לא תאזן נכוחה בין תורת ההכרה שנגלתה בפניהם לבין תורת הרצון שהתפרשה בדיעבד.

חרף זאת, ולמרות שחלפה התקופה לפי נהלי רמ"י, לא מצאנו כי רמ"י מימשה עמדתה בתגובה, ואף ביקשה לא להצטרף כבעלת דין בתיק זה (ס' 25 לתגובתה).

אין הדבר גוזר מסקנה לפיה יש מקום להורות על אכיפת זיכרון הדברים, שכן, מערך היחסים שבין רמ"י לבין הנתבע אינו מקרין על מערך היחסים החוזי שבין התובעים לבין הנתבע.

לטענת הנתבע 1, הרכב נרכש על ידו אולם הוא לא העביר את הבעלות ברשום מפאת חוסר זמן, כאשר יש לזכור כי התאונה התרחשה כחודש ימים לאחר רכישת הרכב אך מנגד – איש מבין הצדדים לעיסקת מכירת הרכב לא טען כי יש לבטלה ולא שלח הודעת ביטול.

אשר לכריתת זיכרון הדברים שלא על ידי הבעלים הרשום של הרכב, עניין זה קיבל הסבר מספק בעדויות הנתבע 2 ומר ניר עזריה, אשר הבהירו כי מר עזריה הוסמך על ידי הנתבע 2 לבצע בשמו ומטעמו את המכירה בעת אשפוזו של האחרון, ולכאורה מדובר בשליחות העונה על דרישות סעיפים 5-3 לחוק השליחות, אין כל דרישה בדין כי השליחות לנושא זה תווצר בדרך מיוחדת ולא הצדדים ליצירת השליחות ולא הנתבע 1 אשר רכש את הרכב בהסתמך עליה מתכחשים אליה, ועל כן חלה הוראת סעיף 2 לחוק השליחות ופעולת מר ניר עזריה במכירת הרכב מחייבת ומזכה את הנתבע 2.

התובע ביקש להתבסס על סעיף 5 לזיכרון הדברים, אשר בסיפא שלו נאמר – "... ומכל מקום עם העברת המכונית על שם הקונה במשרד הרשוי לא ישא עוד המוכר בשום אחריות לגבי תביעה כל שהיא של צד ג'." – כראיה לכך שהבעלות נותרה של הנתבע 2 עד להעברת הרישום במשרד הרשוי, ולא היא! עיון בסעיף מלמד כי סעיף זה עוסק בהגנה על המוכר מפני תביעות של צדדים שלישיים מרגע שנימסר לידיו, וכך נאמר בפתיח הסעיף – "להלן מתחייב המוכר למסור לקונה עם מסירת החזקה במכונית או שטר המכר של המכונית והקונה מתחייב לבטח אותה מיד ...", וגם אם לשון הסעיף קלוקלת מעט נהיר כי מטרתו הראשונית היא חיוב הקונה לבטח את הרכב מיד עם קבלת החזקה בו או קבלת שטר המכר, באופן שנהיר כי המוכר מבקש להגן על עצמו מפני כל סממן שיכול להטיל עליו אחריות כלפי צד ג' מרגע שאין הוא עוד המחזיק ברכב.

הוראה נוספת בזיכרון הדברים עליה ביקש התובע להתבסס היא סעיף 9 שבסיומו נאמר – "דמי התיווך הנ"ל ישולמו ע"י כל צד גם במקרה וצד מן הצדדים יפר תנאי מתנאי זיכרון דברים זה ו/או יחזור בו מן העיסקה ו/או העיסקה תסוכל". התובע ביקש להסיק מציטוט זה כי הסעיף נצרך בשל העובדה שהצדדים ערים לתנאים הנדרשים לשם השלמת העסקה ושכלולה – חתימת שטר המכר ותשלום מלוא התמורה, גם הפעם אינני מקבל פרשנות זו ושוב מוציא התובע את הקטע המצוטט מתוך הסעיף מהקשרו.

...

אמנם אין חולק כי זכות כזו קיימת לתובע, אך דומה כי חובות תום הלב (ראו בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (4.6.1981)) אינן עולות בקנה אחד עם התנהלות זו, וייתכן כי דווקא העובדה שכעו"ד יכול היה התובע לקבל ייצוג משפטי ביתר פשטות הקלה עליו את הבחירה בהליך זה, אשר בסופו של דבר חרג מן ההולם את סכום התביעה ואת היקף המחלוקות (וראו תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018).

גם אם יש להסתייג מן העובדה שלבקשת המחיקה על הסף צרף הנתבע 2 רק את הנוסח המחוק ולא טרח לציין את העובדה שהיה נוסח קודם שתוקן על ידו תוך מתן הסבר לנסיבות, אין בכך כדי להשליך על המסקנה באשר לטיב העסקה שנכרתה בין הצדדים ולכוונת החתימה על מסמך הצהרת הדוחות.

הנובע מכלל האמור לעיל הוא שאני מקבל את טענות ההגנה בנושא זה וקובע כי בעת קרות התאונה היה הרכב בבעלות הנתבע 1 מר אביב מאיר ולא בבעלות הנתבע 2.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2 ומחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לזכות הנתבע 2 בסך כולל של 3,000 ₪.

בהמשך התובעת ציינה, כי "אבל אני לא יכולה לעמוד בהסכם הזה, וברגע שאני לא יכולה לעמוד בהסכם – אז אתם תקבלו את ה- 50 אלף ₪ ויצאנו מההסכם". התובעת טענה, כי אמנם אמרה את הדברים לעיל, במהלך השיחה מיום 19.7.2020, אלא שבסוף השיחה היא חזרה בה מכוונתה לבטל את זכרון הדברים ואף הנתבע הצהיר על כוונתו לפעול בהתאם לזכרון הדברים באומרו, "אין לי בעיה לעשות את ההסכם מול העו"ד שלך אם תרצי, כמו שסיכמנו שכתוב בזכרון" (ראו, עמוד 7 שורה 13 לנספח ג לתצהיר הנתבעים).

מהעדויות והמסמכים שהוגשו עלה, כי התובעת במהלך תקופת המשא ומתן, לאחר החתימה על זכרון הדברים, הודיעה במספר הזדמנויות, כי היא מבטלת את העסקה וכן עיכבה את המשך המשא ומתן על ידי עיכוב בהעברת מסמכים מהותיים לעסקה, וגם אישור הזכויות שהעבירה בסופו של יום, הועבר יום לפני שפקע זכרון הדברים מתוקפו.

אין להלום מצב בו התובעת משתהה בהעברת המסמכים מטעמה, מעכבת העברת מסמכים שגם לדידה מהוים מסמכים מהותיים לעיסקת המכר, משלימה את העברת המסמכים אך יום אחד בלבד לפני המועד האחרון שנקבע לחתימה על הסכם המכר, ואז מבקשת מהנתבעים לעבוד מהר, להשלים את המסמכים מטעמם תוך יום אחד או יומיים לכל היותר, ולאחר מכן לטעון כי היה בידם לעשות את הדברים בתוך סד זמנים דחוק או כי סירובם לחתום על ההסכם נגוע בחוסר תום לב מצדם.

...

בסיום הביקור, נחתם בין הצדדים זיכרון דברים, שבו נקבעו בין היתר הפרטים הבאים: התמורה בגין מכירת הנכס הינה בסך של 1,875,000 ₪; במועד חתימת זיכרון הדברים ישלמו הנתבעים (הקונים) סך של 10,000 ₪ על חשבון התמורה; הצדדים מסכימים לחתום על הסכם מפורט תוך 30 יום אשר יחליף ויבוא במקום זיכרון הדברים (סעיף 4); ככל שלא ייחתם הסכם תוך 30 יום, יהא זיכרון הדברים בטל ומבוטל; היה ואחד הצדדים יפר את הוראות זיכרון הדברים בכלל ואת סעיף 4 בפרט, יפצה הצד המפר את הצד הנפגע בפיצוי מוסכם וקבוע מראש בסך של 50,000 ₪.

אין בידי לקבל טענה זו. חלקים מתצהירה של הנתבעת נוגעים לעניינים שהיא היתה עדה להם והיא העידה על דברים שקלטה בחושיה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

בזכרון הדברים נכתב כי אחרי שהנתבעת תיבדוק את הרכב אין מקום לביטול עסקת המכר או להחזרת הרכב.

התובע התחייב בזכרון הדברים לבצע העברת בעלות לאחר פרעון התשלום האחרון.

העדה ממשיכה: "אני ביטלתי את השיקים והחזרתי את הרכב לבעלים שלו, אני לא מכרתי לו את הרכב, לא רק מכרתי לו את הרכב החזרתי לו את הרכב וביקשתי בחזרה 3,000 ₪". לטענתה לא ידעה על קיום זכרון דברים, לטענתה החתימה על זכרון הדברים מזויפת.

בזכרון הדברים צוין כי העברת הבעלות תיעשה רק לאחר שייפרעו כל השיקים וכי מרגע לקיחת הרכב ע"י הנתבעת היא לא תוכל לבטל את העסקה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו ובעדויות העדים, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח את תביעתו במידה הנדרשת במשפט אזרחי ואנמק: התובע הוכיח כי הוא מכר את הרכב לנתבעת.

לא הוכיח ששילם מכיסו סך 15,500 ₪ וזה מחזק את המסקנה שהוא לא שילם את הסכום לכן טענתו שהפסיד את הרכב והכסף אין לה רגליים.

סוף דבר לסיכום, התביעה נדחית.