הפרסומים נעשו על רקע מחלוקת כספית שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לעסקה לרכישת אופניים חשמליים שנערכה בין הצדדים עוד בחודש 9/17, כאשר התובע רכש אופניים מהנתבע ושילם עבורם בשיקים דחויים, אשר לא כובדו, שכן חשבון התובע היה מוגבל.
חרף היתנגדות המשיב, אשר עמד על טענותיו כי אין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש ויש לבטל את הצוו הארעי שכן יש בו לפגוע בזכותו הלגיטימית, כטענתו, לפרסם את הפרסומים ולהגן על נפגעים פוטנציאליים נוספים למעשי המבקש, דחיתי את הדיון להיום תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיב (תוך שקבעתי כי אלו ישולמו בתום ההליך העקרי לפי תוצאתו).
...
בכדי שהמבקש ישקול היטב הודעתו אוסיף ואומר, מאחר והמשיב פרש טיעוניו לגופה של הבקשה חרף העדר חקירה של המבקש על תצהירו, כי שוכנעתי שבעת הזו, קיים יסוד לכאורי לטענות ההגנה של המשיב, שכן שוכנעתי שטענתו להגנת "אמת דיברתי" איננה הגנת סרק כלל ועיקר, וקיים סיכוי סביר כי יוכל להוכיח בפני את אמיתות האמור בפרסום.
אמנם נכון שמצויים אנו בשלב לכאורי בלבד, ואין בכל האמור לקבוע מסמרות באשר לתוצאת ההליך העיקרי, אולם לנוכח כל האמור לעיל, ולנוכח ההלכה הפסוקה, לפיה צו מניעה בתביעות לשון הרע, שיש בו למנוע מראש ולפני ההכרעה במלוא טענות הצדדים, את הפרסום, יינתן כחריג שבחריגים, אני סבורה כי אין מקום בשלב זה להמשיך ולמנוע מהמשיב בצו מלבצע את הפרסום.
אמנם נכון כי המשך הפרסומים עלול לפגוע בשמו הטוב של המבקש, אולם לא שוכנעתי כי מדובר בפגיעה כה קשה שיש בגינה למנוע את הפרסום, ובעיקר לא שוכנעתי כי בסופו של יום לא יוכל המבקש להיפרע מהמשיב פיצוי בשל כך, באם אכן יקבע כי לא עומדת לו הגנה כנגד התביעה.
