עקרון ההלימה הנו העקרון המנחה בענישה – קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב לחוק העונשין).
זאת ועוד, והגם שלנאשם עצמו חלק בלתי מבוטל בהתמשכות ההליכים בתיק זה, הרי שבנקודת הזמן הנוכחית אנו מצויים מרחק של קרוב לשש שנים מיום ביצוע העבירה בה הודה הנאשם, ובתווך הפסקה משמעותית בת מספר שנים בפעילות פלילית.
במקרה דנן, מצב רפואי נפשי מתמשך ומתועד, עבר פלילי הכולל פטור עונשי נוכח מחלת נפש, קביעת רופא מערך עבודות השרות (בשתי בדיקות) בדבר אי כשירות טוטלית נוכח מצב בריאותי נפשי והענישה הראויה במקרה זה אשר אינה מאסר מאחורי סורג ובריח (גם לעמדתה של המדינה עובר למימצאי הממונה), מטים את הכף לקבלת החלטה עונשית אשר תהווה חריגה ממיתחם העונש שנקבע, וזאת בשל שקולי צדק.
...
בהתאם ובהמשך לעיל, סבורני כי מצבו הרפואי נפשי של הנאשם בעטיו לא ניתן ליישם הלכה למעשה את כוונת הצדדים בדבר ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות, מטה את הכף לסטייה ממתחם העונש משיקולי צדק.
סבורני כי אף עריכת איזון ראוי בין שיקולי צדק אלו לבין נסיבות ביצוע העבירה שאינן מהחמורות, וחלוף זמן ממשי מאז ביצועה, תומכים בהחלטה ברוח זאת.
סוף דבר
נוכח האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור כל עבירת רכוש.
