ביטול סעד שלא הוגש בגינו ערעור

עוד ציין המותב, באשר להחלטה בבקשה לביטול פסק הדין: "[...] יש בה [בהחלטה] על מנת לציין, את אשר אף נקבע בידי בית המשפט המחוזי כי [המערער] לא היתייחס בפירוט הנידרש למלוא ההתבטאויות המיוחסות לו העולות כדי לשון הרע. אין בכך על מנת ללמד כי דעתו של בית המשפט ננעלה וכך אף באשר לקביעתי כי טענתו של [המערער] בדבר היות דבריו תגובה לדברי המשיב. הקביעה כי טענה זו אינה יכולה לעמוד כהגנה [למערער] שעה שהוא מודה כי מדובר בלשון הרע, אין פירושה שדעת בית המשפט ננעלה ונסתם הגולל על כלל הגנתו של [המערער], כי אם דוקא מעידה על כך, כי היה על [המערער] להציג בפני בית המשפט הגנות נוספות העומדות לו, שכן זו המסוימת לא תצלח." עוד נקבע כי טענות המערער ביחס לפסיקת סעד שלא נתבע על ידי המשיב, וביחס לקביעה כי בקשתו לביטול פסק הדין הוגשה באיחור – אף הן אינן מקימות עילת פסלות, מכיוון שמדובר בקביעות שיפוטיות שהדרך הראויה להשיג עליהן היא בהליכי ערעור.

ההוצאות שנפסקו בגין הגשת בקשת הפסלות בבית המשפט קמא מבוטלות, וכל צד יישא בהוצאותיו בערכאה זו.[ ניתן היום, ‏כ"א באדר ב התשפ"ב (‏24.3.2022).

...

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו ובטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

אני סבורה כי ענייננו נמנה עם המקרים החריגים הללו.

אשר על כן, הערעור מתקבל וההליך יועבר לטיפולו של מותב אחר.

בימ"ש קמא לא קיבל טענות המבקש כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק בשל אי המצאת ההחלטה מיום 05.01.21; בשל כך שלא חלפו 10 הימים האחרונים שנקצבו להגשת תצהירים; ובשל פסיקת סעד שלא נתבקש בתביעה ונכלל בבקשה לפסק דין במעמד צד אחד.

כפי שקבע בימ"ש קמא, כתב ההגנה שהוגש מטעם המבקש (הנתבע) נמחק בהחלטה מיום 17.01.21 לאחר שלא הגיש תצהיריו על אף המועד שנקצב לכך ואורכות רבות שניתנו לו לבקשתו, כמו גם מיוזמת ביהמ"ש. על כן, בצדק קבע בימ"ש קמא כי המבקש הפגין זילזול בוטה בהליך ובביהמ"ש. גם הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור ולפנים משורת הדין נדונה לגופה על מנת לתת למבקש יומו בביהמ"ש. בימ"ש קמא בחן את כל טענות המבקש המובאות גם במסגרת בקשת רשות העירעור ובצדק הביא בחשבון את היתנהלות המבקש בניהול ההליך.

...

כאמור, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר הינה ראויה וסבירה בנסיבות העניין ועל אחת כמה וכמה שאין מקום ליתן רשות ערעור על החלטה זו. על כן, סבורני כי לאור האמור לעיל והנימוקים שפורטו בהחלטתו של בימ"ש קמא, אין מקום להתערב או ליתן רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש קמא.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בשים לב לעובדה שהמשיב נאלץ להגיש תגובות הן לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין והן לבקשה למתן רשות לערער, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי לפיה שתי הבקשות נדחות, אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיב בשתי הבקשות בסכום כולל של 12,000 ₪.

מכאן שהגשת הראיות הנוספות ומתן פסק הדין המשלים נועדו לעסוק בסוגיה זו בלבד, בעוד בית משפט קמא סטה מההוראות שניתנו בפסק הדין בעירעור, והפך את התוצאה על פיה, בהתבסס על הכרעה בסוגיות החורגות ממתווה הדיון שהוגדר לצורך מתן פסק הדין המשלים, ואשר אף אינן נובעות מהראיות הנוספות שהוגשו (כגון הגדרת הנזק וקביעת סעד של "ביצוע בקירוב").

זאת ועוד, אף התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, לא מתקיימים בעניינינו: הסעד על דרך של "ביצוע בקירוב" שנפסק אינו נובע מהסעד המקורי שהתבקש, ואף לא מזה שאושר בהחלטת האישור; לא התבררו העובדות הנדרשות להענקת הסעד המבוקש; והענקת הסעד האמור לא תביא לתוצאה צודקת או לליבון השאלות המהותיות שבמחלוקת.

ביום 19.7.2017, בעקבות ערעור שהגישה המשיבה, הורה בית משפט זה על החזרת הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי, בצרוף הנחיות בדבר המשך הדיון בתובענה.

עקב כך, סבר בית משפט זה כי יש להורות על החזרת הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי, תוך שהוּתַּר למנורה להגיש ראיה נוספת מטעמה בסוגיה זו, ותוך שנשמרה למשיבה האפשרות להגיש בקשה לקבלת ראיות נוספות – כל זאת על מנת שיונחו בפני בית המשפט המחוזי מלוא הנתונים הרלוואנטיים לעניין, על בסיסם יוכל לתת "פסק דין משלים". פסק דין משלים כשמו כן הוא – הוא משלים את פסק הדין הראשון; אין הוא מבטל אותו, על קרבו ועל כרעיו.

...

דין טענה זו, על שני ראשיה, להידחות.

לבסוף, לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשתה החלופית של המשיבה לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד תשלום תגמולי הביטוח על ידי מנורה, חלף מועד קרות מקרה הביטוח כהוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וזאת משום שזו נטענה בעלמא, וללא כל ביסוס מתאים (וראו: אליאס, בעמ' 1531-1529; חבקין, בעמ' 540-538.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יידחה הערעור העיקרי ויתקבל בחלקו הערעור שכנגד, כך שפסק דינו של בית משפט קמא יעמוד בתוקפו, בכפוף לשינוי הגדרת הקבוצה כמפורט בפסקה 71 לעיל.

לאחר שהוגש כתב התביעה בפני בית משפט השלום, לפצוי על הנזקים שנגרמו למערערים עקב ההליך הפלילי, הגישו המשיבים כתב הגנה וטענו בין היתר שמעילה בת עוולה לא תיצמח תביעה.

ביום 21.2.23 הגישו המערערים את תגובתם לבקשת הסילוק על הסף, שכפי שטענו בעירעור, היא "נומקה באריכות רבה". ביום 30.3.23 ניתן פסק הדין שדחה את התביעה, אשר לטענת המערערים חרג ממה שבקשו המשיבים ועל פי הדין, ככלל לא יעניק בית המשפט לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה.

אם נכונה הפרשנות של המערערים לתקנון, הרי הוא בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים, וממילא אין לאכוף אותו וליתן סעד על פיו.

...

לא ברור איזו חובה חקוקה הפרו המשיבים לטענת המערערים, לאחר שנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ש-"ראשיתה וסופה של תביעה זאת הוא בהפרת הסכם". איזה חוק מצווה על המשיבים שלא לדווח לרשויות על עבירות בנייה? על פי כל האמור לעיל, אין מקום לשנות את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר מתן הזדמנות הוגנת לצדדים לטעון את טענותיהם, ועל פי סמכותו של בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מטעם המצדיק זאת, אשר הופעלה לאחר שיקול דעת בהתאם לדין.

על כן, אני דוחה את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) בסך 10,881 ₪.

ביום 5.1.23 ניתנה החלטתי ולפיה "... יבהיר המערער בתוך 7 ימים מהיום מה הטעם בעמידה על העירעור כפי שהוגש ומדוע לא יעתר להצעת הרשמת לה ניתנה הסכמת המשיב. אין מחלוקת שעל העניין להיות מוחזר לבחינה מחודשת אולם יוער למערער כי לא ברור הסעד המבוקש על ידו לבטל את החלטת הועדה הרפואית לעררים ולהותיר תחתיה את החלטת הדרג הראשון ועל מה נסמכים הדברים מבחינה משפטית". במענה לכך חזר המערער פעם נוספת על נימוקי העירעור כי אם בתמצית, ובקש להמנע מהחזרת הדיון בעיניינו לועדה באותו הרכב; כי אבטל את קביעת הועדה ואקבע את דרגת הנכות בעצמי והוסיף לחלופין כי יש להורות למוסד לתקן את הערר טרם החזרת עניינו לועדה בהרכב חדש.

מובן שאין מקום איפוא לתת לו סעד שאין הוא מעוניין בו. כמובן שאין מקום שבית הדין יקבע את נכות המערער לפי קביעת הועדה מדרג ראשון.

בנסיבות העניין, נוכח השתלשלות העניינים שפירטתי ומאחר שהמערער עשה דין לעצמו והגיש נימוקי ערעור ארבעה חודשים לאחר שהוגש העירעור, מצאתי לנכון לחייב את המערער בהוצאות המוסד בסך 1,500 ₪.

...

צד רשאי להגיש ערר לפי ראות עיניו והאחריות לבחון אם הוא מוצדק, שגוי, מטעה או כל מסקנה אחרת- היא על הוועדה.

על כן, היעדר התיעוד אינו מביא למסקנה שנשמט הבסיס הרפואי עליו מושתת ערר המוסד או על כך שיש לדחותו.

המערער לא הצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה החזרת הדיון בפניה - והערעור נדחה.