ביטול סופי של עקרון גויסקי

על "תאונה משפטית" ר' למשל דנא 8447/15, בנק לאומי לישראל נ' טל טריידינג קורפ (מיום 11/9/17) פסק הדין אשר ביטל את הלכת גויסקי [ע"א 333/61, גויסקי נ' מאיר, פ"ד ט"ז 595 (1962)].

שלושה תנאים עומדים בפני המבקש להכנס לגדר הגנת תקנת השוק: · ראשית - יש צורך במכירה ורכישת נכס נד; · שנית - המוכר עסק במכירת נכסים מסוג הממכר והמכירה הייתה במהלך העסקים הרגיל של עסקיו; · שלישית – הקונה רכש וקיבל את הנכס לחזקתו בתום לב. במסגרת ההלכה הקובעת בדנ"א 2568/97, כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ז נז(2) 632, היתייחס בית המשפט לשלושת השלבים כאל שישה עקרונות יסוד – כאשר כל שלב חולק לשני עקרונות בהם צריך לעמוד הטוען להגנת תקנת השוק.

...

חלק שלישי – הערה לפני סיום וסוף דבר הערה לפני סיום למעלה מהנדרש אתייחס לפני סיום להערת התובעת לפיה היה על הנתבעת לעייל בנסח רשם החברות ולחשוד בכך ששעבוד שנרשם לטובת התובעת הוסר בטרם המכירה.

סוף דבר לאור האמור בסעיפים 4.5 ו-5.4 לפסק הדין אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 650,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/10/17 ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, איני מוצא לקבוע מסמרות בשאלה זו. זאת, משום שגם אם היה מקום לאמץ את עמדתו העקרונית של המשיב השוללת רכישה-בדיעבד של איסוף שבוצע, הרי שהמשיב עצמו קיבל החלטות שאינן עומדות בקנה אחד עם עמדה זו. כך בשני מובנים: ראשית, הגם שהתקשרות התאגיד עם דניאלי נעשתה בשלהי 2017 (כאמור, בחודש נובמבר), והדיווח על האיסוף בידי דניאלי הוצג בפניו בינואר 2018, החליט המשיב להכיר בכמות שאספה דניאלי לאורך שנת 2017 כולה, ככמות שנאספה "מטעם" המערערות לצורך בחינת עמידתן ביעדי האיסוף לשנה זו. לשון אחרת, המשיב הכיר בנתוני דניאלי עבור המערערות בהתייחס לשנת 2017 הגם שדובר בהתקשרות-בדיעבד, בסטייה מעמדתו העקרונית שהוצגה לעיל.

מנימוקים אלה, החלטתי לקבל את העירעור כנגד החלטת המשיב שלא לשקול את דיווח התאגיד אודות נתוני האיסוף שביצעה דניאלי לשנת 2016, באמדן עמידת המערערות ביעדי האיסוף לשנה זו. עיצום בשל אי עמידה ביעדי המחזור המערערות עתרו לבטל את העיצום.

המבקרים המליצו להסתמך, בקביעת הקף העמידה ביעדי המחזור, "על משקל המכלים בהגיעם 'לתחנה הסופית' למחזור" (נספח 5 הנזכר לעיל, פיסקה 10.1), וכך עשו: הם לא דחו לחלוטין את דיווחי התאגיד או קבעו שלא בוצע כלל מחזור – מה שהיה מתבקש לו סרבו להכיר במחזור על יסוד הוכחת מסירת המכלים למפעל המחזור, כפי שטוענות המערערות בהליך זה. במקום זאת, המליצו המבקרים להכיר בהיקפי מחזור חלקיים על יסוד נתוני שקילה וייצוא שהומצאו להם בפועל, בהתאם לדרישה האמורה (נספח 1, עמ' 35 ונספח 5 בפסקה 11.1).

...

טענות נוספות נוכח מסקנותיי עד כה, איני מוצא להרחיב את הדיון במחלוקת שנפלה בין הצדדים אודות טיב הקריטריון שעל בית המשפט לאמץ בשקלו האם להתערב בסוג ההחלטות מושא ערעור זה – האם קנה המידה המצמצם הנהוג במשפט המנהלי, או מסגרת רחבה יותר (לסקירת הגישות השונות ראו החלטתי בעש"א (י-ם) 9389-03-19 מ.א.י תאגיד מחזור נ' המנהל לפי החוק לטיפול סביבתי פיסקה 9 (22.3.20)).

מנגד, מהטעמים שהוסברו לעיל איני מוצא שבוסס פגם כלשהו בהחלטת העיצום ובהחלטה שלא להכיר באופן מלא בדיווח על איסוף מכלים בידי רז הנקודה הירוקה, כך שיש לדחות את הערעור בנקודות אלה וזאת גם אם היה מקום לבחנן בהתאם לקריטריון רחב מזה הנהוג במסגרת עתירה מינהלית.

הכרעה הערעור מתקבל בחלקו: דרישת התשלום תעוצב מחדש בידי המשיב לאחר ייחוס למערערות של נתוני האיסוף שביצעה "דניאלי בסביבה" בשנת 2016.

מספר ימים טרם הדיון, הגישה המיישבת לבית המשפט עותק של מסקנות הוועדה שמונתה על ידי המיישבת, מיום 22.11.2016, בצרוף החלטת מנכ"ל המיישבת מיום 23.11.2016 לפיה, "לאור המלצות הוועדה, המבקשים היו ועודם גורם מפריע, כאמור בסעיף 17.א.(1) לכתב ההיתחייבות להרשאת משנה (בר רשות), אשר נחתם, בזמנו, על ידי מישפחת גלעדי, כמועמדים להתיישבות ביישוב חיננית (מצ"ב כנספח "א"), ואשר בוטל על ידי נותן הרשות (החטיבה להתיישבות)" (כך במקור - א.ר).

המבקשים טענו, כי מלבד "המסקנה הסופית" של האנשים עמם נפגשה הוועדה, ולמעט הזדהות מלאה של הוועדה עם אותה מסקנה, לא פרטה הוועדה את הטענות הקונקרטיות שעמדו כנגד המבקשים והשיקולים שעל בסיסה הם מהוים "גורם מפריע". בעיניין זה טענו המבקשים, כי הוועדה לא התייחסה למסקנות בית משפט השלום ולחלוף הזמן מאז האירועים.

בין אם ניתן להחיל על המיישבת, שהנה אורגן של ההסתדרות הציונית, את החוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958 (ולו באנלוגיה), ובין אם לאו, הרי שחובת ההנמקה חלה עליה מכח עקרון ההגינות, חובת האמון וכללי הצדק הטבעי החלים על כל רשות מינהלית (ראה י. זמיר, הסמכות המנהלית, מהדורה שניה - 2010, כרך ב', בעמ' 1291 וכן, בג"צ קונטרם בע"מ נגד משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, בעמ' 337בג"צ 2459/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נגד שר הפנים, פ"ד נב(1) 75, בעמ' 88).

...

לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. החלטת המיישבת מיום 23.11.2016 מבוטלת.

כפועל יוצא מכך, אני מורה למיישבת להשיב על כנה את זכות בר הרשות של המבקשים במגרש מס' 190 ביישוב חיננית, לאלתר.

המשיבות תשלמנה למבקשים את אגרת המשפט (בשערוך) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ (בחלקים שווים).

כשהמו"מ, הצגת הכוונות, התכתובות והמצגים בין הצדדים נעשים באופן מעורפל, כאשר האחד שולח הצעת מחיר שלכאורה לא התקבלה גם קודם לכן, כשהשני דורש הצעה מפורטת יותר וכשכזו נשלחת איש איננו מגיב, איש איננו משיב וכאשר מסתבר שתוך כדי כך נעשה שימוש בסרטונים שהופקו במשותף כדי לקדם מוצר, כאשר בשיחות ביניהם שום דבר לא באמת ברור, כאשר אין שום וודאות שמשהו יבשיל לכדי מוצר שיימכר לציבור, אזי בית המשפט מתקשה מאד, לטעמי גם לא צריך, ליצור הסכם או לבטל מה שנחזה לדעת מי מהצדדים כהסכם.

הנתבעים הם אלו ש"חיבקו" את התובע בשלבי במיזם הראשונים, מתוך ההקלטות והתמלולים עולה כי הם נתנו לו את התחושה שהתקשרות עמו "סגורה" אם כי יש לשפר ולסכם מחירים וכמויות, הם נעזרו בו לצורך בניית המוצר שהוצע לציבור וחשוב מכך, התובע, סדנתו והכלים לידם צולם תוך כדי ייצור הכוס משלב קוביית העץ ועד למוצר הסופי העבירו מסר כולי עלמא (כולל לתובע) כי הוא האמן המייצר במו ידיו את הכוס (ולא איזה מיפעל סיני שמייצר בכמויות) כשכל כוס היא מוצר אומנותי ייחודי.

על משקלו של עקרון תום הלב (גם בשלב המו"מ וגם בשלב קיום ההסכם) בדיני חוזים אין צורך להרחיב, דיני עשיית העושר מוכרים גם הן ומנגד, חסיד גדול אני של דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים והרי כאן, ישנה התרשלות וישנו אשם מצד שני הצדדים שלא השכילו ליצור הסכם ברור, מפורט ומחייב ולא השכילו להגן על זכויותיהם ובחרו בדרך מעורפלת של עצימת עיניים, המתנה על הגדר ומתוך ציפייה "שיהיה בסדר". גובה הסעד המגיע לתובע משאיני יכול לקבוע, במאזן הנידרש, כי נחתם הסכם מחייב וכי תנאי הצעת התובע התקבלו באופן מלא ע"י הנתבעים, משהגעתי למסקנה כי גם לתובע אשם תורם למצב בו יצא בסופו של דבר נפסד ומכיוון שבכל הכבוד, לא ברור לי איך מבקש התובע את מלוא ההכנסה שהייתה צפויה לו כשהוא לא הקדיש זמן לייצור, לסידור, אריזה העברה ושינוע, לא ביצע בפועל רכישות (ואם ביצע, עשה זאת לפני נערכה הזמנה מסודרת), לא נשא בעלויות המשתנות שכרוכות בייצור בהקף כזה, לא בחשמל, לא בשכר עובדים, לא בבלאי מכונות, לא בעבודות פסולות וכיוצא בזה.

...

משכך הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי כסעד ממוני לפי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות בגין טרחת התובע, ניצול משאביו, ידיעותיו, עבודתו ואומנותו לצורך קידום המיזם, פיצוי המוערך על ידי בסך של 5,000 ₪.

כמו כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי כסעד בלתי ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים תרופות, פיצוי המוערך על ידי בסך של 50,000 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע סך 2500 ₪ בגין החזר חלקי של אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,870 ₪ (11,000 ₪ בצירוף המע"מ).

עוד גורס הוא, כי בבקשתו לעיון מחדש הציג מידע נוסף התומך בבקשתו, אשר מצדיק את ביטול ההחלטה הקודמת; וכי היה על המשיבים לזמנו לראיון בטרם נתקבלה ההחלטה נושא העתירה, בהתאם לנוהל שחל בעת הגשת הבקשה.

כבר נפסק, לאור עקרונות האמנה והאמור בה, כי לשם הוכחת זכאות למקלט מדיני, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה מהטעמים האמורים, המבוסס על הערכה עצמית גרידא של המבקש מקלט, וכי על-מנת להכיר במבקש כפליט, יש להיסמך על נתונים אובייקטיביים (עת"מ 31600-03-11 בעיניין צ'יקה קווין, לעיל; ועת"מ (ת"א) 2028/05 זנבק באלכה נ' משרד הפנים (8.2.06)).

על-פי הנוהל הישן, היו הבקשות למקלט מדיני בישראל מוגשות לנציגות בישראל של נציבות האו"ם לפליטים (להלם – נציבות האו"ם), אשר הייתה מעבירה את חוות-דעתה לידי הועדה המייעצת לשר הפנים לעניין החלטה בבקשה למקלט מדיני (להלן – הועדה המייעצת), והאחרונה הייתה מגישה את המלצותיה בבקשה הנדונה לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו לקבל את ההחלטה הסופית.

...

זאת ועוד, הנציבות אף קבעה, כי גם אם יתברר שהעותר אכן נרדף במולדתו על-רקע השתייכותו לתנועה הנ"ל, הרי שאין בכך כדי להעניק לו הגנה לפי אמנת הפליטים, היות שמדובר בארגון מיליטנטי, אשר נוהג בכוח ובאלימות, ומכאן שהחברים בו מבוקשים על-ידי השלטון בניגריה מטעמים לגיטימיים של אכיפת החוק, באופן שאינו עולה כדי "רדיפה" על-רקע אחד מהטעמים המפורטים באמנת הפליטים.

כאמור, בהחלטות שניתנו בעניינו של העותר, התרשמו הגורמים המוסמכים, על-סמך הראיות שהונחו לפניהם, כי ככל שהעותר מבוקש בארצו – הרי שמדובר באכיפה לגיטימית של השלטונות, ולא ניתן לומר שחייו יהיו נתונים בסכנה בשל כך. ממילא, גרסתו של העותר – אף לעניין רדיפתו – נמצאה כבלתי אמינה, ואין מקום להתערב בקביעה זו. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

אני מורה על איסור פרסום שמו של העותר; ואיני מתיר לפרסם נוסח זה של פסק-הדין, שבו מופיע שמו.