בשל כך, בחודש אפריל 2021 הגישו המבקשים תביעה נגד היחיד, בבית המשפט לעינייני מישפחה, למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם המתנה תקף ולא בוטל (להלן: התביעה ההצהרתית).
בקשת הבנק למימוש נחלה 41:
לאחר שניפתח הליך חידלות הפרעון, הבנק הגיש בקשה למימוש נחלה 41, בשל העובדה שנצבר חוב בגין הלוואת המשכנתה.
על הפי הפסיקה, לא בנקל תתערב ערכאת העירעור בהחלטות בית המשפט של חידלות פרעון (ראו: רע"א 5960/21 רפאל ב.ד. ייבוא ושיווק בע"מ נ' וייגמן (24.10.21) – פסקה 10 לפסק הדין, רע"א 1688/19 לוי נ' הכונס הרישמי (6.3.19) – פסקה 11; רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרישמי (16.10.2018) – פסקה 14; רע"א 4830/22 בתי כהן נ' כונס הנכסים הרישמי (18.10.22)- פסקה 10).
למעשה, התביעה ההצהרתית משליכה אך ורק על היתרה, קרי: לאחר פרעון ההלוואה המובטחת במישכון (והוצאות המימוש) היתרה מגיעה לבעלים של נחלה 41, בין אם זהו היחיד ובין אם אלו המבקשים, כפי שיוכרע בתביעה ההצהרתית (אין בכך כמובן כדי לקבוע עמדה ביחס לטענות אחרות שיכול שיבואו ביחס להסכם המתנה).
...
דיון והכרעה:
כאמור, דין הבקשה להידחות.
בסופו של דבר בירור התביעה ההצהרתית התמשך, והצדדים לא הצליחו להגיע להסדר.
אף העובדה שבהחלטה נושא הערעור בית המשפט קמא שינה את איזון הזכויות, לאחר שמצא שלא תושג הכרעה קרובה בתביעה ההצהרתית כפי שסבר בתחילה, והעדיף לעת הזו, לאחר שלא הושג הסדר, לצמצם את הנזקים הנובעים מהריביות המשולמות לבנק, ולאפשר את המימוש, הוא איזון ראוי שאין מקום להתערב בו.
לפיכך, אני דוחה את הבקשה.