כזכור, המשיבה טענה בסיכומיה שהוגשו לבית משפט זה כי החוב לבנק אגוד שולם באמצעות מכירת נכסים שהיו לה ולבעלה בארצות הברית, ולדבריה טענה זו "הוכחה כנכונה באמצעות מיסמך שהוצג למנהל סניף הבנק במהלך הדיון וסומן ת/2 המהוה ראיה להעברת סכום של 130,000 דולרים לבנק מארה"ב". המשיבה אף טענה כי "בכך הודה מנהל סניף הבנק בחקירתו". האומנם? בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו:
"ביום 10.10.2000 נתן הבנק הלוואה ע"ס 585,000 ₪, שברובה הועברה לבנק איגוד לכסוי הלוואה בחשבון המשותף של התובעת [המשיבה – מ.נ.] ובעלה, אשר היתה מובטחת במשכנתא על הנכס הנ"ל. העברת הכסף אפשרה לבטל את המשכנתא שהיתה רשומה לטובת בנק איגוד על הנכס נשוא התביעה, ולרשום משכנתא לטובת בנק הפועלים".
למעשה, חרף טענת המשיבה בעיניין פרעון המשכנתא לבנק אגוד ממכירת נכסים בחו"ל, תמונה שונה מצטיירת גם מעדותה שלה בפני בית המשפט המחוזי.
...
מקביעת העובדות קצרה לדעתי הדרך למסקנה המשפטית.
בנסיבות העניין דנן, אני סבורה כי התוצאה לפיה המשיבה יוצאת פטורה מתשלום המשכנתא שהיתה קיימת על נכס המקרקעין, לטובת בנק אגוד מבלי שהדבר יפגום מהנאתה מן הנכס – איננה הוגנת ואין להסכים עמה.
בנוסף, על פי האמור בסעיף 14 לחוק המשכון, זכאי הבנק לחזור אל המשיבה ובעלה ולהיפרע מהם את החוב האמור:
פדיון משכון שלא על ידי החייב
נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו.
סוף דבר
אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי הבנק יהיה זכאי לממש את המשכנתא נשוא הערעור כדי גובה החוב שהועבר על ידו לבנק אגוד, על פי השווי השקלי שלו במועד העברת הכספים (כאמור בפיסקה 48 לעיל).