המערערים כבר העלו את טענת "גרירת הרגליים" והימשכות ההליכים התכנוניים במסגרת התיק הקודם, עת ניסו להצדיק את עבירות הבניה שביצעו - וטענה זו לא התקבלה שם. לפיכך, יש ממש בעמדת בית המשפט קמא לפיה המערערים מנועים מהעלאת טענה זו כעת, בניסיון להצדיק את הפרת הצוים השפוטיים שכבר הוטלו, וכפי שקבע בית משפט קמא (עמוד 66 להכרעת הדין, שורות 12-18):
"... אני סבורה כי יש קושי לקבל טענה של המשכות הליכי תיכנון כשמדובר בעבירה של אי קיום צו. כשמדובר בעבירת בניה או שימוש ללא היתר, יכול הנאשם לטעון שהרקע או הנסיבות שהובילו לבצוע העבירה, נעוצים בהיעדר תיכנוני או בהימשכות הליכי תיכנון. לא כך הוא מקום בו הוא מואשם באי קיום צו. הטלת צו הריסה על ידי בית המשפט משמע שינוי הנסיבות. עתה אין מדובר עוד בנסיבות עמומות, שהנאשם יכול היה לפרש בצורה זו או אחרת, אלא במצב דברים שבו ניתנה לו הוראה שיפוטית, שמחייבת אותו לבצע הריסה. הפר הנאשם את צו ההריסה, ביודעין ובמופגן – אין הוא יכול לשוב ולטעון טענה של מצוקה תכנונית."
עוד אפנה בהקשר זה לרע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' דכה (22.11.2009) שם דובר בבניה בלתי חוקית של תוספת לבית מגורים, כאשר ניתן לגבי התוספת צו הריסה ובחלוף הזמן, וכאשר לא התקדמו הליכי התיכנון לגבי פרויקט "פינוי –בינוי" שהיה אמור לחול במיתחם – נקבע כי יש לבצע את צו ההריסה, וכך נפסק (פסקה י' ואילך):
"י. כאמור, משמעות פסק דינו של בית משפט המחוזי ... היא פשוטה: הדין שמקרין פסק הדין עלול לחול בכל מקום שבו בשל קשיי תיכנון כאלה או אחרים אין היתר בניה, וניתן אפוא לבנות "זמנית" שלא כדין, "עד שירחיב". אין להלום זאת.
אכן, ישנה אי נוחות מובנית וקשה בכך שתכנית הפינוי-בינוי אינה ממריאה.
בית משפט דחה את העתירה וקבע כי בעיניין האכיפה:
"לא מצאנו עילה להתערב במדיניות זו, שגובשה לאחר הידברות עם ראשי היישובים הדרוזים בישראל, ונועדה לתמוך בתכנון המותווה לפי החלטות הממשלה. מדיניות האכיפה האמורה מבטיחה שהתכנון המתקדם – שהעותרים חפצים ביקרו – לא יסוכל. היא תגשים, לצד יתר פעולות הממשלה, את זכותם של בני העדות הדרוזית והצ'רקסית לחיות ביישובים שבהם מיושמת מדיניות תיכנון מודרנית, הקשובה לצורך בשמירה על כלל האינטרסים של הקהילה שאותה היא משרתת – קצרי טווח וארוכי טווח כאחד (ראו למשל עע"ם 2273/03 אי התכלית שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, [פורסם בנבו] פסקה 38 (7.12.2006)). יוער כי אין באמור כדי לשלול את האפשרות לנקוט הליך מתאים נגד פעולת אכיפה קונקרטית לפני בית המשפט המוסמך, במקרים שבהם ישנה עילה לכך."
פן נוסף של טענת המערערים לגבי ההבטחה השלטונית הנטענת, היה מיסמך שנערך על ידי חבר הכנסת ד"ר אכרם חסון (להלן: "חסון"), מיום 15.2.2017, המיועד לראשי הרשויות.
אולם מעיון במסמך זה עולה כי גם בו קיימת איבחנה בין בנייה בתחומי הקו הכחול לבין בניה מחוץ לקו זה, וכי אין בו כדי להוסיף על ההחלטות שהתקבלו בישיבות שאליהם כבר התייחסתי מעלה, דהיינו – שגם מיסמך זה אינו מלמד על הבטחה לפי לא ינקטו הליכים נגד המערערים, בכלל, ובנוגע להפרת צוי בפרט.
זאת, בין היתר, מאחר והובהר כי בין השנים 2009-2014 הייתה הנחיה שלא להגיע לרכס הכרמל ללא לווי משטרתי, ובית המשפט קמא אף קבע כי "המישטרה מצדה נתנה ליחידה הארצית סיוע חלקי, בלשון המעטה, ולכן סיורי האכיפה היו מועטים. בנסיבות אלו אין להתפלא שהאכיפה התבצעה בהתאם לסדר עדיפויות קפדני".
בנסיבות אלו, לאחר שבית משפט קמא התרשם מעדותו של אשכנזי בכל הנוגע לאכיפה במקום ולאחר שבית משפט בעצמו הגיע למקום והגיע למסקנה כי האכיפה הדלה התבצעה נוכח סיוע חלקי מצד המישטרה, אשר היה דרוש לבצוע האכיפה, ולאור הנתונים לגבי כך שכן הוגשו כתבי אישום במספרים לא מבוטלים, הן לגבי בתי עסק והן לגבי בתי מגורים, הן לגבי עבירות בניה או שימוש בלתי חוקי והן לגבי עבירות של אי קיום צוים - הרי שלא מדובר באכיפה בררנית אשר ננקטה כלפי המערערים כפי שניסו לטעון.
...
המערערים הגישו ערעור לגבי גזר הדין בתיק הקודם (עפ"א 39888-11-15), וביום 25.2.2016 נדחה הערעור בהמלצת בית המשפט, לאחר שהוסכם על פריסת תשלומים לגבי הקנס שהושת על המערערים בתיק הקודם.
סיכומו של פרק זה – אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשמים הציבו את הקרוואן במקרקעין בין השנים 2014-2015 וכי הם עושים בו שימוש לצרכי הנגריה.
סיכום –
לאור כל האמור במצטבר, מצאתי לדחות את הערעור.
לכן, אני מורה כי כל הפעולות שהיו אמורות להתבצע עד יום 18.5.2021 יבוצעו עד יום 1.11.2021.
