ביטול כתב קבלה, ויתור ושחרור בעקבות תאונת דרכים

בתאריך 2.3.2015 התרחשה בעיר בני ברק תאונת דרכים בין רכבו של מר בורנשטיין, בו נהג צד ג' מספר 1, מר יהונתן בורנשטיין, אשר שימש באותה עת כמנכ"ל מוסדות חסידות גור, לבין רכבו של הנתבע, מר אמיר אלעלי, שהנו בעל רכב מספר 27-255-66 מסוג "יונדאי". התובעת טוענת שהתאונה התרחשה כתוצאה מרשלנותו של הנתבע, אשר נהג ברכב שלא על פי כללי הנהיגה הנדרשים מנהג סביר, וכי כתוצאה מכך נגרמה פגיעה בחלקו האחורי של כלי הרכב.

משכך, טוענים השניים כי מר בורנשטיין יצר קשר טלפוני עם הנתבע ,וציין בפניו שיש בכוונתו לבטל את ההסכם עליו חתם מר פרל, ולהשיב לו את מלוא הסכום ששולם, ברם, הנתבע סרב להצעה לביטול ההסכם ולהשבת כספו, וכי מסיבה זו הצד השלישי מספר 1 בחר להפעיל את פוליסת הביטוח המקיף של הרכב ולשלם את רכיב ההישתתפות העצמית לצורך תיקון מלוא הנזקים אשר נגרמו לרכב בעקבות התאונה.

אם לא עשה כן – מסתכן הוא בטענה של העלמת עובדות מהמבטח, אשר עשויה לשחרר את המבטח מחובתו כלפי המבוטח ואין די בהודעה לסוכן הביטוח בלבד (ראה : ת"א (שלום ירושלים) 12919/07 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו מאיר מיום 29.01.2009).

משכך, כתב הויתור עליו חתמו הנתבע ומר פרל כשלוחו של מר בורנשטיין בהנחייתו האישית של סוכן הביטוח מהוה הסכם ממצה וסופי הממצה את כלל הנזקים העקיפים והישירים הנובעים מהתאונה ומשכך הסדר זה מפקיע את הזכות להגשת תביעה עתידית כנגד הנתבע בגין ניזקי התאונה (ראה : אליאס, שם, עמוד 1198 והאסמכתאות דשם).

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר תום ליבם של הצדדים השלישיים, אשר בסיוע בעל המוסך פעלו בכחש ובמרמה, בכך שכללו במסגרת חוות דעתו של השמאי נזקים אשר לא נבעו כתוצאה מתאונה זו אלא כתוצאה מפגיעות אחרות, אשר ככל הנראה אירעו טרם התרחשות התאונה או לאחריה, ולכן לגישתו מדובר בתובענה אשר הוגשה בחוסר תום לב מטעמים בלתי ענייניים.

משכך, הנני מקבל את טענת הנתבע ולפיה המצג אותו הציג בפניו מר פרל בשעת העברת התשלום, מלמדת על כך שבשעת החתימה על גבי כתב הוויתור ניתנה לנתבע התחושה שהתשלום אותו שילם ע"ס 3700 ₪ כיסה את מלוא הנזקים אשר נגרמו כתוצאה מהתאונה (ראה : עדות מר פרל בעמוד 2 שורות 1 - 18 לפרוטוקול).

המקום בו נערך ההסכם, והגורם עמו נועצו הצדדים, היה אותו מוסך בו נבדקה המכונית על ידי השמאי; ניתן להניח כי הנזקים אשר הופיעו במועד הראשון בו היו הצדדים במוסך (אליו הגיעו ביוזמת הצדדים השלישיים), אמורים היו להיות אלו אשר הופיעו במועד בו השמאי מוטי פרום הופיע במוסך, וניתן להניח כי פער כלשהוא בגין פגיעה נסתרת הינו אפשרי – אולם לא נזק שהינו כמעט פי עשר מעלות הנזק; עלות חלקי החילוף לפגוש לפי חווה"ד מגיעים כדי כ- 26,000 ₪ (ייאמר – גם אין תיעוד לתיקון בחווה"ד), ואם הגיעו הצדדים לאותו מוסך וקיבלו הערכה שכזאת, שאינה כרוכה בהחלפת חלק שלא הוכח כי הוחלף, טענת התובעת להיקף הנזק נראית דלה וקלושה; לא רק זאת, אלא נזק לדלת תא המטען, אינו נזק נסתר, וככל שהיה קיים, סביר כי הצדדים היו מתייחסים אליו ולא מתעלמים ממנו; סוף דבר : התביעה כנגד הנתבע נדחית וכתוצאה מכך ההודעה לצד ג' נדחית אף היא.

גם תובענה שכנגד, דינה להידחות.

התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי "ביום 21.12.2013 בשעה 00:20 בחצות או במועד הסמוך לכך, עת יצא התובע ממקום עבודתו, נדרס ע"י רכב שבו נהג הנתבע מס' 2". הנתבע 2 טען בכתב הגנתו שלא היה כל ארוע; הנתבעת 1, מבטחתו של הנתבע 2 בביטוח חובה, שאף היא הכחישה את הארוע, טענה כי אף אם היתה תאונה, מדובר בתאונה בה היה מעורב חברו של התובע אליאס עוויס (או כל אדם אחר), והתובע לא היה מעורב בה, אלא הוא מנסה "לצרף" את עצמו לתאונה בבחינת יש מאין.

ביום 6.11.2018 – לאחר שהתובע כבר ויתר בשנת 2016 במסגרת תיק זה על טענת נכות – נרשם בתוצאות MRI עמוד שדרה כי יש ממצאים של בעיה מכאנית (שם, ע' 28).

לדעתי, הקביעה שקביעתי לעיל, לפיה אף אם ניתן לטעון כי מילולית הכנסת פלג הגוף העליון לרכב תוך ששתי הרגליים עומדות על הקרקע מחוץ לרכב במסגרת פריקת סחורה מהוה "כניסה" לרכב, אין מדובר בכניסה במטרה להיות "עליו" לענין סעיף 3(א) לחוק, דומה לקביעה בענין אמניר הנזכר, לענין שאלת התקיימות "תאונת דרכים", לפיה כניסה וירידה תוך כדי טעינה (ולא בסוף פעילות הטעינה והפריקה) אינן כניסה וירידה ל"מטרות תחבורה".

באת כוח הנתבעת 1 עימתה את התובע על כך שהוא לא הגיש כל מיסמך עדכני, ושאלה אם יש לו מסמכים המעידים על ירידה בהכנסות, דוחות וקבלות לפני ואחרי התאונה, ותשובתו היתה כי הוא העביר את כל המסמכים לעורך דינו (ע' 17 ש' 28-15).

כפי שכבר נזכר, לא צוינה בדו"ח השיחרור מחדר המיון תלונה בנוגע לגב; אולם כבר כשבועיים לאחר מכן הדבר צוין (ע' 6 לקובץ כתב התביעה המתוקן).

עזרת הזולת בפסק הדין בהיעדר הגנה (אשר כאמור בנתיים בוטל) קבעתי כי "עיון בראיות מעלה כי, התובע קיבל הוראה על מנוחה של 5 ימים לאחר התאונה והוא מצהיר בנוסף כי היה בבית במשך 25 יום. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת סך של 2,500 ₪" (שם פס' 7).

סיכום הפיצויים: פיצוי בגין הפסד הישתכרות בעבר 10,000 ₪ פיצוי בגין הוצאות רפואיות 500 פיצוי בגין כאב וסבל 9000 ₪ 19,500 ₪ נכויי מל"ל התובע העיד בחקירה נגדית כי הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין התאונה כתאונת עבודה, אך מאחר שהיו לו מספר תביעות במל"ל, וחלקן היתקבל וחלקן נדחה, הוא אינו זוכר אם התביעה בענין התאונה מושא התביעה התקבלה אם לאו (ע' 18 ש' 12-10).

...

סיכום הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 19,500 ₪.

כן תשלם הנתבעת 1 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 2966 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת 1 לתובע בגין אגרה, סך של 705 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 17.2.2016 ועד לפרעון בפעול.

התובע הגיש תביעה כספית ע"ס 56,841 ₪ בגין נזקים ישירים ועקיפים, אשר לטענתו נגרמו לו, כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.07.19.

היות ורכבו של התובע משמש אותו לעבודתו בהובלת מזון, הרי לטענתו נגרמו לו, כתוצאה מהתנהלות הנתבעת 3, נזקים של ביטול זמן ואובדן הכנסות, וכן נאלץ לשאת בעלויות שכירות רכב חלופי, לפרק זמן ארוך.

בתום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים השמיעו סיכומיהם בעל פה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובראיות מטעם הצדדים, שמעתי את העדים ואת טיעוני ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להדחות, ואלו נימוקיי: טענת התובע, כי הנתבעת 3 התרשלה ופעלה שלא כמצופה ממוסך סביר, לא הוכחה.

שנית, מקובלת עלי עדותו של מר ברנס, כי החלפים לא הגיעו כולם יחד ולכן, על מנת לאפשר לתובע לחזור ולעבוד עם הרכב כמה שיותר מהר, הרכב שוחרר מהמוסך תוך שהובהר כי נדרשים לו תיקונים נוספים, אשר עבורם יאלץ לשוב אל המוסך, וגם בכך לא מצאתי התרשלות של הנתבעת 3.

התובע טען, כי לו היה עובד עם רכבו ולא באמצעות רכב שכור, הרי שהכנסותיו היו גבוהות יותר, שכן רכבו גדול יותר, וכן העיד כי נאלץ לוותר על עבודות מסוימות בשל כך. אולם, טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בכל ראיה.

באשר לטענת התובע, ביחס לנזקיו בגין הוצאות שנגרמו לו בגין השכרת רכב חלופי, גם נזקים אלו לא הוכחו: כתימוכין לטענתו זו של תובע, צירף התובע העתק שתי חשבוניות מס/קבלה.

...

דא עקא, גם אם תתקבל טענת התובע, כי הנתבעת 3 התרשלה בהזמנת דלת הזזה לא מתאימה, הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים להם הוא טוען, והרי מושכלות יסוד בתביעה נזיקית, כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע ביחס לכל רכיבי התביעה, הן לעובדות, הן לשאלת האחריות והן לנזק, וככל שהתובע אינו עומד בנטל זה, הרי דינה של תביעתו להידחות.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, הרי דינה של התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות.

מאחר וקבעתי כאמור, כי התובע לא עמד בנטל להוכחת נזקיו, הרי ממילא גם התביעה כנגד הנתבעים 1- 2 דינה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית במלואה (כמובן, למעט הרכיבים בגינם ניתן פסק דין חלקי).

יצוין, כי התובעת, שביקשה תחילה לחקור את המומחה, ויתרה בסופו של דבר על חקירתו ולאחר שנסיונות להגיע לפשרה בתיק עלו בתוהו, הוא נקבע לשמיעת עדויות וסיכומים בעל פה. בדיון העידו התובעת ושתי בנותיה.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אמיר רובין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, כתב בפרק בדיקה גופנית, כדלקמן: "מדברת בטון המתאים לאפקט נמוך במיוחד. תנועתיות ספונטאניות פחותה מהרגיל. יד שמאל מונחת על רצועת הארנק ולא נעה במשך כל הביקור. קמה עם עזרה רק של יד ימין וללא כל שימוש ביד שמאל. הולכת תוך שהיא נשענת עם יד ימין על מיטת הבדיקה ובהמשך על הקיר. לדבריה נאלצת להשען כך בגלל קושי לשמור על שיווי משקל. ההליכה נעשית בצעדים קטנים ואיטית באופן קצוני. במישוש הצואר וכתף שמאל כאב עז ודיפוזי. אין הבדל בין הרגישות הקדמית לאחורית במישוש הכתף. תנועת הצואר מוגבלת באופן בינוני בכל התנועות. תנועות הכתף כאובה מאוד. אין תנועה אקטיבית כלל. באופן פאסיבי החלה להיתנגד ב-80 מעלות אבדוקציה ולא איפשרה תנועה מעל 90 מעלות. הפעילה היתנגדות משמעותית בבדיקת הסיבוב הפנימי, אך הוא הגיע עד 2 חוליות פחות מאשר בכתף ימין. ישנה רגישות עזה במישוש הגב התחתון. בגלל הסחרחורת לא ניתן היה לבדוק כיפוף לפנים. כיפוף בישיבה על המיטה נראה מוגבל מאוד. הרמת רגל ישרה מעוררת כאב בגב. אין חוסר בכח או בתחושה בידיים או ברגליים". בפרק סיום ומסקנות הוסיף המומחה בחוות דעתו: "הגב' א. ח. תיארה את התלונות המפורטות מעלה שהופיעו לדבריה סמוך לאחר התאונה. במהלך הבדיקה הציגה תגובה קיצונית לכאב וחוסר יציבות קצוני המתאימים לפגיעה חמורה מאוד בתיפקוד. הגב' א. ח. סיפרה שהיא מתקשה לנהוג יותר מחצי שעה. בבדיקה שלי הצליחה בקושי להתהלך, ובמצב כזה ברור שאינה יכולה לנהוג כלל. עובדה זו תורמת לרושם הכללי, לפיו הממצאים בבדיקה לא ייצגו את מצבה האובייקטיבי של הגב' א. ח., והמגבלות שנמצאו בבדיקה הן ביטוי של האדרה. נראה נכון להניח שמדובר בהאדרה שאינה מכוונת, אלא כזו שהיא ביטוי של מצוקה או תופעה פסיכוסומאטית. האם מתחת להאדרה/המיגבלות הפסיכוסומטיות מסתתרת נכות אורתופדית? במצבים קצוניים כמו הנ"ל לא ניתן להציע זאת אפילו בניחוש. יש לציין שלממצא באולטרסאונד הכתף אין משמעות וברוב המקרים אין ממצא כזה גורם לשום מיגבלה. באין ממצא אובייקטיבי עליו ניתן לבסס קיום נכות צמיתה, ובהעדר דבר עליו ניתן לבסס רושם סובייקטיבי שנותרה נכות כזו, אין לקבוע נכות אורתופדית. מנסיוני אין טעם לעמת נבדקים עם הרושם שהם מאדירים את התלונות. אם בעתיד יהיה מצבה של הגב' א. ח. קצוני פחות אפשר יהיה לשקול בדיקה חוזרת". לסיכום, קבע המומחה כי "בגין תקופת ההחלמה סביר לקבוע עבור גב' א. ח. נכות זמנית בשיעור 100% למשך שבועיים ובשעור 50% למשך שבוע". טענות הצדדים ביחס לנזקיה של התובעת בחקירתה הראשית תארה התובעת את פגיעתה: "הדלת של המכונית נכנסה וניכנס בי ובעצם איבדתי את ההכרה ופתאום כשאני התעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים ולא יכולתי לזוז ואת היד שלי לא יכולתי להזיז (מצביעה על היד השמאלית), גם את הצואר, אפילו הצלעות שלי אכן נישברו ולא זזתי בעצם, איבדתי אפילו קצת את חוש השמיעה, ירד קצת ולפעמים גם קצת סחרחורות בראש" (עמ' 3, ש' 27-24).

בסיכומיה, טענה התובעת כי לאחר התאונה, ניתנו לה במצטבר 24 ימי מחלה וכי ביקרה לא מעט אצל רופאים כמו גם בטיפולי פיזיותראפיה, בשני מכונים, אולם לא קיבלה על כך אישור או קבלות.

לטענתה, המסמכים מזמן אמת מצביעים על חבלות יבשות, כאשר התובעת שוחררה לביתה ללא הנחיות מיוחדות.

סיכומם של דברים, אין חולק כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים וכי בתקופה הסמוכה לאחריה סבלה סבל אישי לא מבוטל, למשך מספר שבועות.

שכר המומחה ואגרה – משקבע מומחה בית המשפט כי לתובעת נותרה נכות זמנית עקב התאונה, לא מצאתי שיש מקום לקבוע כי עליה לשאת בשכר חוות הדעת, ומשנפסק לתובעת פיצוי, בהסתמך גם על חוות דעת זו, לא מצאתי שיש מקום להשית עליה את אגרת בית המשפט.

...

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אמיר רובין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, כתב בפרק בדיקה גופנית, כדלקמן: "מדברת בטון המתאים לאפקט נמוך במיוחד. תנועתיות ספונטניות פחותה מהרגיל. יד שמאל מונחת על רצועת הארנק ולא נעה במשך כל הביקור. קמה עם עזרה רק של יד ימין וללא כל שימוש ביד שמאל. הולכת תוך שהיא נשענת עם יד ימין על מיטת הבדיקה ובהמשך על הקיר. לדבריה נאלצת להשען כך בגלל קושי לשמור על שיווי משקל. ההליכה נעשית בצעדים קטנים ואיטית באופן קיצוני. במישוש הצוואר וכתף שמאל כאב עז ודיפוזי. אין הבדל בין הרגישות הקדמית לאחורית במישוש הכתף. תנועת הצוואר מוגבלת באופן בינוני בכל התנועות. תנועות הכתף כאובה מאוד. אין תנועה אקטיבית כלל. באופן פסיבי החלה להתנגד ב-80 מעלות אבדוקציה ולא איפשרה תנועה מעל 90 מעלות. הפעילה התנגדות משמעותית בבדיקת הסיבוב הפנימי, אך הוא הגיע עד 2 חוליות פחות מאשר בכתף ימין. ישנה רגישות עזה במישוש הגב התחתון. בגלל הסחרחורת לא ניתן היה לבדוק כיפוף לפנים. כיפוף בישיבה על המיטה נראה מוגבל מאוד. הרמת רגל ישרה מעוררת כאב בגב. אין חוסר בכח או בתחושה בידיים או ברגליים". בפרק סיום ומסקנות הוסיף המומחה בחוות דעתו: "הגב' א. ח. תארה את התלונות המפורטות מעלה שהופיעו לדבריה סמוך לאחר התאונה. במהלך הבדיקה הציגה תגובה קיצונית לכאב וחוסר יציבות קיצוני המתאימים לפגיעה חמורה מאוד בתפקוד. הגב' א. ח. סיפרה שהיא מתקשה לנהוג יותר מחצי שעה. בבדיקה שלי הצליחה בקושי להתהלך, ובמצב כזה ברור שאינה יכולה לנהוג כלל. עובדה זו תורמת לרושם הכללי, לפיו הממצאים בבדיקה לא ייצגו את מצבה האובייקטיבי של הגב' א. ח., והמגבלות שנמצאו בבדיקה הן ביטוי של האדרה. נראה נכון להניח שמדובר בהאדרה שאינה מכוונת, אלא כזו שהיא ביטוי של מצוקה או תופעה פסיכוסומטית. האם מתחת להאדרה/המגבלות הפסיכוסומטיות מסתתרת נכות אורתופדית? במצבים קיצוניים כמו הנ"ל לא ניתן להציע זאת אפילו בניחוש. יש לציין שלממצא באולטרסאונד הכתף אין משמעות וברוב המקרים אין ממצא כזה גורם לשום מגבלה. באין ממצא אובייקטיבי עליו ניתן לבסס קיום נכות צמיתה, ובהיעדר דבר עליו ניתן לבסס רושם סובייקטיבי שנותרה נכות כזו, אין לקבוע נכות אורתופדית. מנסיוני אין טעם לעמת נבדקים עם הרושם שהם מאדירים את התלונות. אם בעתיד יהיה מצבה של הגב' א. ח. קיצוני פחות אפשר יהיה לשקול בדיקה חוזרת". לסיכום, קבע המומחה כי "בגין תקופת ההחלמה סביר לקבוע עבור גב' א. ח. נכות זמנית בשיעור 100% למשך שבועיים ובשיעור 50% למשך שבוע". טענות הצדדים ביחס לנזקיה של התובעת בחקירתה הראשית תיארה התובעת את פגיעתה: "הדלת של המכונית נכנסה ונכנס בי ובעצם איבדתי את ההכרה ופתאום כשאני התעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים ולא יכולתי לזוז ואת היד שלי לא יכולתי להזיז (מצביעה על היד השמאלית), גם את הצוואר, אפילו הצלעות שלי אכן נשברו ולא זזתי בעצם, איבדתי אפילו קצת את חוש השמיעה, ירד קצת ולפעמים גם קצת סחרחורות בראש" (עמ' 3, ש' 27-24).

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את התובעת ובנותיה, קראתי את חוות דעת המומחה ושמעתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי יש לפצות את התובעת על נזקיה, כפי שיפורט להלן, ולא להפחית מהם את שכרו של המומחה או לחייבה באגרת בית המשפט.

הוצאות – מקובלת עלי טענת התובעת כי היא נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה בהיקף מסוים ונסיעות, גם אם לא קיבלה בגין אלה קבלות.

הנתבעת טענה כי לפנים משורת הדין בהליך הקודם נתנה כסוי בטוחי לתובעת ושילמה לצד שלישי את כל הנזק שניגרם על ידי התובעת, בא כוח התובעת השתחרר מייצוג בדיון ולא הייתה כל טענה לעניין ההוצאות כאשר גם הודעת הצד השלישי נגד סוכן הביטוח נמחקה בהסכמת התובעת והיה על התובעת לעתור להוצאותיה בעמד הדיון ומשלא עשתה כן ולא עמדה על קבלת הוצאותיה והסכימה למחיקה, היא ויתרה על הוצאותיה ואין באפשרותה לעתור לקבלת הוצאות בשלב מאוחר יותר.

כידוע, החובה להוכיח את התביעה חלה על התובע וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בעיניין נטל השיכנוע, הרי דרושה רמת שיכנוע של למעלה מ-51%, וכפי שנקבע בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ ,פ"ד מ(1)58 "מספיק במקרה כזה מאזן ההסתברות על-פי ראיות ישירות ונסיבתיות רגילות, ומספיקה הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, כדי שהתובע יזכה במשפטו". טענתה העיקרית של התובעת היא כי הנתבעת לא העניקה לה ייצוג משפטי בתביעה שהתנהלה נגדה בגין מעורבותה בתאונת דרכים, דבר אשר אילץ אותה לשכור את שירותיו של עורך דין אשר הגיש בשמה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, כתב הגנה (לאחר ביטול פסק הידן) והודעה לצד שלישי.

מאחר והתובעת כאמור צרפה הסכם שכר טירחה וקבלות עבור התשלום, לא מצאתי מקום להתערב בהסכם שכר הטירחה.

...

לאחר ששקלתי את כל הנתונים הרלוונטיים לא שוכנעתי כי באי העלאת טענה זו בישיבת ההוכחות ויתרה התובעת על דרישתה להשבת הסכום ששולם, במיוחד נוכח העובדה כי התובעת הייתה הנתבעת בהליך שם, אך מצאתי כי התובעת לא פעלה להקטין את נזקיה שעה שלא העלתה את הדרישה במועד ישיבת ההוכחות וטרם הסכמת הנתבעת על מתן כיסוי ביטוחי.

על כן לאחר שהתחשבתי במכלול השיקולים, לרבות הגשת תמלילי שיחה שלא בהתאם להוראות הדין, הגשת אישור מסירת ההתראה לנתבעת באיחור (עם הגשת הסיכומים) ואי העלאת דרישתה לפיצוי מאת הנתבעת בגין סכום שכר הטרחה ששילמה לעורך דינה במועד ישיבת ההוכחות, אני קובעת כי לתובעת אשם תורם בגין נזקיה, אותו יש לאמוד בשיעור של 35%, שיעור שיש בו כדי לשקף באופן ראוי את האיזון בין מעשיהם ומחדליהם של הצדדים.

סוף דבר: לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשם לתובעת 65% מסכום התביעה, קרי סך של 12,588 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.