ביטול כתב אישום עקב מסירה לא כדין

ב-ענין נסאר הורה כב' הש' יוסי טורס על ביטול כתב אישום בשל טענת הגנה מן הצדק, מהטעם שלא ניתנה לחשוד היזדמנות למסור גרסה עובר להגשת כתב האישום.

בסעיף 13 לפסק דינו ב-ע"פ 1584/04 אלמרין נ' מדינת ישראל (3.2.05), קבע כב' הש' (כתוארו אז) שפירא הדברים הבאים, הרלוואנטיים בשינויים המחוייבים גם לעניינו (ההדגשות לא במקור- זד"ל) - "לכל חשוד קמה זכות שטענותיו יחקרו כדבעי. זכות זו היא זכות חוקתית המהוה פועל יוצא של הזכות למשפט הוגן, שמטרתה להגן על כל אדם, לרבות חשוד, מפני פגיעה בכבודו, בחרותו ובקניינו, ... המנעות מבצוע פעולות חקירה, ובמיוחד חקירת מעורבים ובדיקת גרסאותיהם מול ראיות אחרות, מהוה פגיעה בזכות הבסיסית למשפט הוגן ומערערת את אמינות גרסת המאשימה. כאשר לא נחקרת טענת חשוד, ולא ניתן לסתור אותה בראיות מוצקות אחרות, עומדת בפני ביהמ"ש ההנחה כי קיימת אפשרות שתוצאות החקירה היו תומכות בגירסתו של החשוד". חרף הפגמים עליהם עמדתי לעיל, לא די בכך שמצאתי כי הנאשמים לא זומנו כדין למסור גרסה וכי המאשימה פעלה כלפיהם באכיפה בררנית ושרירותית, הפוגעת בתחושת הצדק וההגינות, כדי להוביל לזיכוי הנאשמים, שכן לא בכל מקרה בו מתקבלת טענת הגנה מן הצדק, יש להורות על ביטול כתב האישום.

...

דווקא משום האמון המלא שאני נותנת בעדי ההגנה, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי הוכח שימוש ללא היתר בעבודות 1, 2 ו-3, בהינתן הנתונים הבאים: 1) כבר במסגרת המענה הודו הנאשמים בשימוש בעבודה 2 ועבודה 3.

אולם, בהינתן כי נאשם 1 הוא הדומיננטי בביצוע העבירה, מי שביצע אותה בפועל ומי שהיה מודע לה, בהינתן כי מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה בסעיפים 57-59 לסיכומיו בדבר חשיבות אכיפת עבירות על חוק התו"ב וחשיבות הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי המוגן בעבירות אלו לבין עוצמת הפגמים - לא ראיתי לנכון להורות על מחיקת כתב האישום גם נגד נאשם 1.

נוכח הממצאים והמסקנות שפורטו לעיל לא מצאתי לנכון לדון בבקשה בסעיף 65 לסיכומי ב"כ המאשימה להרשיע בעבירה נוספת של "בניה אסורה", בהתאם לסעיפים 243(ב) ו-243(ג) ל-חוק התו"ב. מעבר לכך שמקובלת עלי טענת ב"כ הנאשמים, כי בקשה זו הועלתה לראשונה בסעיף האחרון של סיכומי ב"כ המאשימה - מקובלת עלי גם טענת ההגנה לפיה לא ניתנה לנאשמים הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו. העבירה יוחסה לנאשמים בכתב האישום המקורי - אולם לא מיוחסת להם כעת, בכתב האישום המתוקן, אשר מפניו התגוננו הנאשמים.

יש לדחות בקשה זו, שכן מקובלת עלי עמדת ב"כ הנאשמים בסעיפים 12 ו-13 לסיכומיו, כי הגנת הנאשמים התבססה במידה לא מבוטלת על השוני בין כתב האישום המקורי למתוקן, בו לא יוחסה להם עבירת "בניה אסורה", עליה העיד נאשם 1 ללא חשש, משום שסבר כי המאשימה "ויתרה" על עבירה זו. בקשת המאשימה להרשיע בעבירה זו, שהמאשימה עצמה למעשה מחקה מכתב האישום, יש בה כדי "להפתיע" את הנאשמים, לפגוע באופן משמעותי בהגנתם ושינוי זה לא אפשר להם "הזדמנות סבירה להתגונן" כדרישת סעיף 184 ל-חסד"פ [ראו והשוו, בשינויים המחוייבים, הניתוח של כב' הש' אינפלד ב-פרשת מלכה לגבי העבירה היחידה בה הורשעו המערערים שם].

דיון והכרעה אי מסירת גרסה טרם הגשת כתב האישום לטענת הנאשם כתב האישום הוגש מבלי שהתאפשר לו למסור גרסה, זאת בנגוד להנחיית מחלקת ייעוץ וחקיקה מיום 26.12.12 ובתמיכה לכך הפנה לפסיקה בה בוטל כתב האישום בגין אי חקירת הנאשם טרם הגשת כתב האישום.

הגנה מן הצדק - טענה לאכיפה בררנית והתנכלות אישית על פי הנטען בבקשה, הנאשם אוחז בהיתר כדין למבנה מושא כתב האישום.

...

עסקינן בטענה המצריכה בירור עובדתי לבירור טענת הנאשם, כי בנו לא מסר לו את הזימונים וההתראות ולכן דין הבקשה להידחות בשלב זה והיא תתברר במסגרת שמיעת הראיות בתיק.

לגבי הבקשות בסעיפים ב'-ד' דינן להידחות.

סוף דבר הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

הבקשה לקבלת מסמכים מתקבלת באופן חלקי כאמור בסעיף 26 לעיל.

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקש ביום 03.03.20 בהיעדר התייצבות, מכוח סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 וכן למחיקת כתב האישום.

בנסיבות אלה, לא עלה בידי המבקש לסתור את חזקת המסירה ולפיכך המבקש זומן כדין לדיון, בהתאם הורשע ונגזר דינו בהיעדרו, כך שלא נפל כל פגם בהליך עצמו ומשכך אף עתירתו של המבקש למחוק את כתב האישום בשל כך שההזמנה לא נימסרה כדין, נדחית.

...

בנסיבות אלה, בהן הדברים הוכחשו באופן מפורש על ידי הפקחית בסמוך לאירוע וכל שנטען על ידי המבקש הוא שניתן לו אישור להחנות במקום בתנועת יד של הפקחית, לא שוכנעתי שיש בדברים ולו הגנה בדוחק.

איני מתעלמת מטענות המבקש כלפי הפקחית או תגובתה לנוכח צילומה וצילום רכבה בניגוד לרצונה, אך אלה מקומן להתברר בפני הגורמים הרלוונטיים ואינם מהווים שיקול בהכרעה בבקשה זו. מכל האמור לעיל, עולה שאין מחלוקת, כי רכבו של המבקש הוחנה במקום בו נאסרה החניה, והמבקש לא הצביע על ראשית ראיה להגנה מפניו ולא הצביע על עיוות דין שייגרם לו מאי ביטול פסק הדין.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין ומחיקת כתב האישום נידחות.

בפני בית המשפט בקשה לביטול כתב אישום מחמת היתיישנות, המייחס לנאשם עבירה: יציאה ממקום המגורים לפעולה או למטרה שאינה מותרת, בנגוד לתקנות, בהתאם לסעיפים 230 לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ") לפיו: "הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להשפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו". הנאשם טוען כי העבירה בוצע ביום 30.12.20 כאשר הוגש כתב אישום ביום 12.4.21, אולם הזמנה למועד הקראה הקבוע ליום 14.4.22 לא הגיעה לידיו.

ההזמנה הראשונה נשלחה למענו של הנאשם כמפורט בכתב האישום: רחוב נחל דולב 11 בבית שמש, אך בעת שהנאשם הגיש בקשתו להשפט הוא ציין בכתב יד כתובת אחרת למסירת כתבי בי דין (ראה פרוטוקול ודברי המאשימה במיום 9.6.22 שורה 8-9).

כדי להסתמך על תקנה 44א לחסד"פ על המאשימה למלא חובתה לספק כתובת נכונה לצורך הזמנת נאשם לדיון הקראה, דבר המאפשר ביצוע מסירה כדין.

...

דיון והכרעה דין טענות המאשימה להידחות ויש לקבוע כי חלה התיישנות בהתאם לסעיף 230 חסד"פ. לטעמי יש לדחות טענת המאשימה כי לפי נוסח חוק עבירות מינהליות סדרי הדין כאמור בחסד"פ ביחס לתיקי ברירות משפט לא חלות.

אי לכך על פניו אילו המחוקק נמנע מלקבוע סדרי דין ביחס לניהול הליך לפי חוק עבירות מינהליות לאחר הגשת כתב אישום, זה מאחר והמסקנה המתבקשת היא ברורה, סעיף 230 לחסד"פ חל בהליכים המינהליים עם אופי פלילי או לכל הפחות על בית המשפט לקבוע סדרי דין במסגרת החלטה שיפוטית עם זיקה לחסד"פ ובפרט לס' 230 לחסד"פ. אחרת אין דרך לנהל המשפטו של נאשם בתיקים מנהליים עם אופי פלילי כגון תיקי תק"ח. אין מחלוקת לפי החסד"פ או לפי כל דרך אחרת לניהול ההליכים לאחר הגשת כתב אישום קיימת חובת שליחת הזמנה לדין לנאשם.

הטענה נכונה, בכך פעולת שליחת הזמנות מוטלת על מזכירות בית המשפט אלא אין המסקנה מתבקשת לפי הנטען על ידי המאשימה.

מי אחראי? סבורני כי המאשימה אחראית במקרה זה. לא ניתן להתעלם מהערת הנאשם בכתב לאן לשלוח כתבי בי דין ולהעדיף כתובת מענו ע"פ הרשום במשרד הפנים.

בפני עתירתה של ההגנה לביטולו של כתב אישום וזאת בשל טענת היתיישנות וזאת במסגרת טענה מכוח ס' 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי.

הצדדים חלוקים בשאלה האם הוראה זו הולמת וחלה על המקרה דנן, אך ניכר שאינם חלוקים על כך שניתנה זה מכבר החלטה שיפוטית (במסגרת הליך בקשה להארכת מועד להשפט בדו"ח המדובר) על כי לא קמה חזקת מסירה לנאשם וכי בנסיבות אלה אכן חלפו בזמנו 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה אשר בהם לא היתה מסירה כדין.

...

אסביר : ראשית אני סבור כי למקרא דבר המחוקק בס' 27א.(א)(3) לפקודת התעבורה אין לומר שעבירה של נהיגה בניגוד לחיצים המובילים לצומת (תקנה 36(ד) לתק' התעבורה) איננה נכללת בס' 27א. לפק' התעבורה (ראה נוסח ס"ק 3 , שם).

שנית אני סבור שאם תצפית השוטר המבצע את האכיפה איננה ישירה אל עבר הנעשה בכביש אלא רק לסרטון המוצג במכשיר הטאבלט , אזי אין הדבר דומה לקליטה ישירה בחושיו וכי דין מבטו של השוטר בסרטון כדין מבט כל אדם אחר בסרטון וכך גם פרשנותו את הסרטון (כאילו ישב דרך משל במשרדו) ובכך אין הוא קונה לו לכאורה יתרון על פני כל אחר הצופה בסרטון ומכאן גם שעדותו , ככל שיוזמן להעיד , תוכל להסתמך אך על שראו עיניו בסרטון ומכאן שהסרטון הוא איננו אך ורק ראיה נוספת ותומכת לעדות השוטר אלא הראיה כולה ואילו עדות השוטר הינה לכאורה אך באשר להצבת מתקני האכיפה, הוצאת הסרטון כדין , צפיה בו, טיפול נדרש בו להצגתו כראיה וכד'.

לאחר כל אלה אני מקבל את טענת ההגנה בדבר התיישנות במקרה זה וכפועל יוצא מכך אני מורה על ביטול האישום כלפי הנאשם בתיק זה. זכות ערעור כחוק.