ביטול כתב אישום לאחר הקראתו בבית המשפט

ככלל, המועד להעלאת טענה מקדמית הוא לאחר הקראת כתב האישום, והכלל הוא, שבית המשפט מחליט בטענה מקדמית לאלתר, אלא אם ראה לנכון להשהות את מתן ההחלטה [קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, ע' 1236, 1237 (2009); להלן – סדר הדין בפלילים].

בסעיף 152(א) לחסד"פ נקבע כי "לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום". מכאן, משלא נקבע בהחלטה לאחר שהמערער הגיש את הבקשה המקדמית כי בית הדין משהה את מתן ההחלטה בה לשלב אחר של המשפט, הרי שעל פי סעיף 152(א) לחסד"פ, רק לאחר שניתנה החלטה בטענה המקדמית היה על המערער למסור תשובתו לאישום.

...

בנסיבות אלה ולו בשלב זה, לא מצאתי להיעתר לבקשת הנאשם.

בנוסף, מצאנו כי חלק מהאדנים להכרעתו של בית הדין האזורי אינם מבוססים, כמפורט לעיל.

לאור האמור, בהעדר הוכחה מספקת לכך שהמערער העסיק את העובדת הזרה לא מתקיימים הרכיבים העובדתיים הדרושים לצורך הוכחת שתי העבירות בהן הואשם (העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי) - הגענו למסקנה כי יש לזכות את המערער, ולו מחמת הספק.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, וקובעים כי יש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהתאם מבוטלים הכרעת הדין וגזר הדין.

כתב האישום והשתלשלות ההליכים: ביום 11.08.20 הוגש במזכירות ביהמ"ש כתב אישום כנגד המבקשת, המייחס לה עבירה של אי ציות לתמרור 301 (זכות קדימה) בנגוד לתקנות 64(ג) ו-22(א) לתקנות התעבורה, כמפורט במסמך "הזמנה לדין וכתב אישום" שנחתם ע"י תובע מטעם המישטרה, בעקבותיו ניפתח כנגד הנאשמת התיק הנ"ל והנאשמת זומנה להקראה בבית המשפט.

על פי ב"כ המשיבה, לאחר בדיקתה את נסיבות העבירה, את עברה התעבורתי של המבקשת, נוכח העובדה כי נדרשים להתייצב בבית המשפט לישיבת ההוכחות 4 עדי תביעה, בהם 3 שוטרים המגיעים מהמטה הארצי בירושלים, ובהיתחשב בשיקולים של עניין צבורי, למרות שבידה ראיות ברורות לכאורה לבצוע העבירה, הוחלט לבקש את ביטול כתב האישום.

...

בפני בקשת המבקשת, לחייב את המשיבה בהשבת הוצאות הגנתה ובפיצוי ראוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מניהול ההליך שנפתח בביהמ"ש בתיק זה, אשר עוד קודם לניהולו ובסמוך לאחר ישיבת ההקראה הראשונה, הודיע המאשימה על חזרתה מאישום, ובהמשך החלטתי על זיכוי המבקשת מכל אשמה.

בשולי החלטתי אוסיף, כי יתכן והיה מקום אף לחייב את המבקשת בהוצאות אישיות בגין התנהלותה כמפורט, אולם מאחר והמשיבה בהגינותה נמנעה מלעתור לכך, ומאחר והמבקשת אינה מיוצגת, ובנסיבות העניין אמנע מכך.

בנסיבות כאמור ונוכח הנימוקים המפורטים בהרחבה בהחלטתי, הבקשה נדחית.

מזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

בהקשר זה אצרף דעתי לדברים אשר נאמרו בת"פ (דימונה) 12276-09-10 - מדינת ישראל נ' איציק שירלי ואח', פורסם במאגרים המשפטיים (17/07/2012): "בשולי הגליון, בית משפט זה הביע דעתו לא פעם, כי על אף האמור בסעיף 60א(ג) לחסדפ, ראוי היה כי התביעה תגבש נהל וידוא קבלת מכתב הידוע והשמוע, וזאת על מנת לחסוך הידיינות ענפה בבקשות מסוג זה חדשות לבקרים. התשומות הנדרשות למשלוח מכתב רשום עם אישור מסירה, או לוידוא טלפוני של קבלת המכתב, הנן אפסיות לעומת משך הזמן, תעצומות והעלות המערכתית של הידיינות חוזרת ונשנית בנושא במספר רב של תיקים." למעלה מן הצורך אציין כי הנאשם העלה את טענתו המקדמית לביטול כתב האישום כבר בדיון ההקראה השני ולאחר ישיבת גישור, לא החל שלב הראיות בתיק ואנו נמצאים בשלבים המקדמיים בהליך המשפטי בעיניינו של הנאשם ומכאן כי לא היה מקום לדחות טענת ב"כ הנאשם על הסף.

...

כעולה מטיעוני המאשימה ומעיון בתיק המזכירות בנט המשפט עולה כי ביום 05.04.2020 נשלח לנאשם מכתב רשום מטעם בית המשפט לאותה הכתובת אליה נשלח מכתב היידוע , ובאותו שם " מוחמד חמודה "מבלי שצוין שם האב, והמכתב הודבק על דלת ביתו של הנאשם לאחר הביקור השלישי על פי אישור המסירה, כך שטענת הנאשם אינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם קיבל לידיו את הזימון לדין על ידי בית המשפט, וסבורני כי במקרה זה דרישת "הכתובת הידועה" כעולה מסעיף 60 א (א) לחסד"פ נתקיים על ידי המאשימה שעה שהמציאה המכתב הן לכתובת העדכנית, הן לנאשם הספציפי והן לכתובת בה הנאשם מתגורר בפועל.

עם זאת סבורני כי טוב תעשה המאשימה אם תשקול דרך נוספת לוידוא קבלת מכתב הידוע והשימוע במסגרת נהלי עבודתה והשלכותיו העתידיים , כפי שציינה בתגובתה שבעתיד ובר כיום , לאחר מתן צמספר החלטות שיפוטיות בסוגייה תעשה ועושה כן, ולכך אוסיף שחשוב שהמאשימה תציין בין היתר את שם האב של נאשם ספציפי בפרט כאשר עסקינן בשמות נפוצים באותו מקום מגורים ומספר הטלפון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לביטול או מחיקת כתב האישום כנגד הנאשם.

בית-משפט קמא ציין כי למעשה הודעת הכפירה היתה חלק מהבקשות למחיקת האישום, לא בוצעה הקראה של ממש, ומתן תשובה והתייחסות לכתב-האישום לאחר ההקראה.

המשיבה אף הדגישה כי אין המדובר במצב שבו המשיבה, כמאשימה, חזרה בה מכתב האישום, אלא מדובר במצב שבו בית-המשפט החליט לבטל את כתב-האישום לאור היתנהלות המאשימה, ועל-כן לא חלות הוראות סעיף 94 לחסד"פ. המשיבה הדגישה כי כפירה צריכה להעשות באופן פורמלי לפני בית-משפט, כאשר העיקרון המנחה הנו זה המפורט בסעיף 126 לחסד"פ. האפשרות ליתן מענה לכתב אישום שלא בפני בית-משפט הנו כמפורט בסעיף 123 לחסד"פ, כשמדובר בנסיבות שאין לגביהן מחלוקת, ולא זה המצב בעיניינם של המערערים.

...

אשר על-כן, הערעור נדחה, ולא היה מקום לזיכוי המערערים.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

ראשית אפנה לע"פ 4818/18 דוד הריסון נ' מדינת ישראל (נבו 05.08.2019)‏‏ בו נאמר : "קיים אינטרס צבורי מובהק שגלגלי רשויות האכיפה, החקירה וההעמדה לדין ינועו בין היתר ביעילות. זאת ככלל, וייתכן ביתר שאת עת עסקינן בבצוע עבירות מין. לשם כך חשוב שלא ליצור אפקט מצנן שירתיע מהגשת תלונה על ידי מתלונן או מהגשת כתב אישום כנגד נאשם על ידי רשויות התביעה. לכן, תשלום הוצאות הגנה או מתן פיצוי בגין ימי מעצר לפי חוק העונשין הנם בגדר חריג." בנוסף אפנה לאמור בעפמ"ק (מחוזי ת"א) 38182-06-18 עירית תל-אביב-יפו נ' איתי מדבד (נבו 12.11.2018)‏‏ : "סעיף 80(א) לחוק קובע כי עצם הזיכוי בדין איננו מקנה לנאשם זכות להוצאות ועל מנת שזו תקום נידרשת קיומה של אחת משתי העילות שבסעיף 80(א) לחוק. (ראו: ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל פ"ד נח(1) עמ' 426, 443; ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל)" אדגיש שזיכוי המבקשת במקרה זה נובע מכך שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום לאחר הקראה ולא מדובר בזיכוי הנשען על הכרעת דין בה בחן בית המשפט את הראיות ומהמנות העדים.

לא מדובר בהליך שנמשך על גבי מספר רב של ישיבות (דיון הקראה אחד ובטול כתב האישום לקראת דיון ההוכחות שנקבע).

...

המאשימה נהנית מחזקת תקינות ואם טוענת היא שחזרתה מכתב האישום נובעת מכך שהפקח עזב עבודתו, נדרש מהמבקשת להצביע על ראיות של ממש כדי לסתור טענה זו. אני מוצא שבשלב ראשון עלי לבחון את הדוח עצמו שנרשם והתמונות המופיעות בו. אפנה לענין חובת בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית שהובילה לרישום הדוח לע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, נו(3) 73 (2002)‏‏ בו נאמר: " שומה על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי". עיון בדוח ובתמונות, שצורפו לתגובת המשיבה כראייה לכך שמדובר על דוח שנשען על בסיס ראייתי מוצק, מלמד שרכבה של המבקשת חונה כך שחלק משמעותי ממנו נמצא בתחום חניית האוטו-תל. משמע ניתן להבחין בכך שהרכב חונה בחלקו באיסור.

כאשר אני בוחן נסיבות מקרה זה לאור האמור בפסק דין זה אני סבור שהמבקשת מתקשה להצביע על קיומה של נסיבה אחרת המצדיקה פסיקת פיצוי.

לסיכום הבקשה לפסיקת פיצוי לפי סעיף 80 נדחית.