ביטול כתב אישום בגין הגנה מן הצדק: אי ביצוע צו הריסה ושימוש חורג

בגדריו של הליך זה הוגש כתב אישום מתוקן כנגד הנאשם בגין אי ביצוע צו הריסה, לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה"), על פי גזר דין שניתן ביום 27.5.2008, בתיק עמ"ק 10001/07, במסגרתו חויב הנאשם להרוס בנייה חריגה, בגודל של 119 מ"ר, במבנה ברחוב משעול פז 5/10, בקריית גת (חלקה 25, בגוש 1909)(להלן: "הנכס").

ג. על מנת להסיר אי בהירות ביקשה המאשימה לתקן את סעיף 1 לכתב האישום המתוקן, כך שיאמר בו כי "הנאשם הנו בעל זכויות בנכס הנמצא בתחום מרחב התיכנון המקומי קריית גת, שכתובתו משעול פז 5/10, והידוע כגוש 1909, חלקה 25 על פי תב"ע 6/122/03/9 (להלן: "הנכס") וכן המחזיק בנכס, המשתמש בו בפועל, ומי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר בניה ושימוש בנכס".

יז. אין מקום לטענת השהוי, בשים לב לכך שהמאשימה הסכימה להארכת המועד לבצוע צו ההריסה לפי בקשתו עד תחילת 2012, ולאחר מכן, בהיעדר אופק תיכנוני למתן היתר בניה ומשלא הוגשה כל בקשה נוספת למתן אורכה לבצוע צו הריסה, הרי שהוגש כתב אישום בגין אי קיום צו שפוטי.

זו המחמירה, הגורסת כי היעדרה של החקירה הנה פגם שחומרתו מצדיקה את ביטול כתב האישום, במקרה המתאים, ולעיתים כבר בשלב המקדמי, במסגרת בירור טענות הגנה מן הצדק, וזו הגורסת שהעדרה של חקירה אינה גורעת מסמכותה של התביעה להגיש כתב אישום, ואין בכך כדי להביא לביטולו, אם כי יכול ויהיו לכך השלכות לגבי הוכחת יסודות העבירה, ולגבי העונש שיש להטיל על הנאשם בסופו של ההליך.

...

סבורני שאין מקום להנחה גורפת שלפיה קיומה של חקירה על ידי המפקח, בחשד לביצוע עבירה לפי דיני התכנון והבניה, הינה בבחינת תנאי להגשתו של כתב אישום, או לביטולו, מקום שזו לא קדמה להגשתו, ויש לבחון את מצב הדברים, בזהירות ראויה, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של העניין העומד לדיון.

בענייננו, המאשימה טענה כי הנאשם שטח את גרסתו בפני נציגי הרשות עובר להגשת כתב האישום, ואלה נשקלו על ידם בכובד ראש, והגם שלא נטען כי הנאשם זומן לחקירה אצל המפקח, לצורך גביית גרסתו, סבורני כי ראוי לברר טענות אלה לגופן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי אין בתיקון כתב האישום (המתוקן) כדי לקפח את הגנתו של הנאשם, או לגרום לו לעיוות דין אחר.

בהתאם, בכתב האישום המתוקן, העבירות אשר יוחסו למערערים היו הבאות: לגבי האישום הראשון - עבירת אי קיום צו – לפי סעיף 210 לחוק ביחס למערער יחד עם סעיף 253 לחוק (2 עבירות), לגבי התקופה שעד יום 24.10.2017 (כלומר עד תיקון 116), ולפי סעיף 246 לחוק החל מיום 25.10.2017 (לאחר תיקון 116); לגבי האישום השני - עבירת שימוש במקרקעין בלא היתר כדין – לפי סעיף 204(א) + 208(2), (3), ו-(7) + 253 לחוק, עבירת שימוש חורג מתכנית – לפי סעיף 204(ב) + 208(2), (3), ו-(7) + 253 לחוק, לגבי התקופה שעד יום 24.10.2017, ולפי סעיף 243(ה) + (ו)(23), (2), (3), (4) ו-(5) לגבי התקופה שלאחר יום 25.10.2017; ולגבי האישום השלישי – עבירת ביצוע עבודות במקרקעין בלא היתר כדין – לפי סעיף 204(א) +208(2), (3) ו-(7)+ 253 לחוק, עבירת שימוש במקרקעין בלא היתר כדין – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208(2), (3), ו-(7) + 253 לחוק, עבירת שימוש חורג מתכנית – לפי סעיף 204(ב) + 208(2), (3), ו-(7) + 253 לחוק – לגבי התקופה שעד יום 24.10.2017, ועבירה של שימוש אסור במקרקעין מוגנים, מכוח סעיף 243(ה) + (ו)(23), (2), (3), (4) ו-(5) לגבי התקופה שלאחר יום 25.10.2017.

המערערים העלו טענות להגנה מן הצדק וטענות לביטול כתב האישום, ובאופן כללי כפרו באישומים המיוחסים להם, הגם שהודו כי הם עושים שימוש במקרקעין ובמבנים.

" בדומה, ברע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (08.07.2013) דן בית המשפט העליון בשאלת היחס שבין נקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט לבין נקיטת הליכים פליליים בעבירת אי קיום צו שפוטי, כאשר מדובר במצב בו לא קוים צו הריסה שפוטי, ובין היתר נפסק שם (בפיסקה 46) כדלקמן, בהתייחס למצב בו הליכי התיכנון מתמשכים זמן רב: "באור זה יש לראות גם את טענתם של המבקשים בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק ... [ש]במישור העקרוני – ומחוץ לו – חובתם של המבקשים לקיים הוראות שיפוטיות (וכן, באופן כללי יותר, את דיני התיכנון והבניה) בעינה עומדת, ואין להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל מבנה שניבנה באופן בלתי חוקי, תוך הפרת צוים שפוטיים המורים על הריסתו, אך בשל כך שהטיפול בבקשות למתן ההיתרים הנדרשים מתארך (ראו: רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א נ' דכא, פסקות ט"ז-י"ח (22.112009)). כמובן, ככל שנפל פגם בהתנהלות הרשויות בעיניינם, פתוחה בפני המבקשים הדרך לתקוף את התנהלותן במישור המינהלי. אולם אין לתקן עוול בעוול: כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, אין המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעלם מצווים שפוטיים." וראו עוד את רע"פ 1048/05 אבו סנינה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה, ירושלים (7.3.2005); רע"פ 3034/13 לוי נ' מדינת ישראל (05.05.2013); רע"פ 4007/14 ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל - הוועדה המרחבית לתיכנון ולבניה שרונים (12.06.2014); רע"פ 6297/18 אערג' נ' מדינת ישראל (15.04.2019); רע"פ 9801/17 ורדה נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה (22.01.2018) – שם נדחו טענות דומות לגבי הגנה מאישום פלילי בשל עיכוב בהליכי התיכנון.

אלא שמעדויות אלו – המתייחסות לאופק תיכנוני אפשרי, לא עולה שהיה בסיס לטענת "ההבטחה השלטונית" שהעלו המערערים, כלומר – לטענה לפיה המשיבה הבטיחה שלא תבצע כלפיהם הליכי אכיפה ולטענה כי הגשת כתב האישום קמא הייתה בנגוד להבטחה וקמה להם הגנה מן הצדק המחייבת את ביטול כתב האישום קמא או זכוי מהאישומים.

עם זאת, סבר בית משפט קמא כי אכיפת החסר אינה מלמדת שהמשיבה נקטה כלפי המערערים אכיפה בררנית אשר יש בה כדי להביא לביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

...

המערערים הגישו ערעור לגבי גזר הדין בתיק הקודם (עפ"א 39888-11-15), וביום 25.2.2016 נדחה הערעור בהמלצת בית המשפט, לאחר שהוסכם על פריסת תשלומים לגבי הקנס שהושת על המערערים בתיק הקודם.

סיכומו של פרק זה – אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשמים הציבו את הקרוואן במקרקעין בין השנים 2014-2015 וכי הם עושים בו שימוש לצרכי הנגריה.

סיכום – לאור כל האמור במצטבר, מצאתי לדחות את הערעור.

לכן, אני מורה כי כל הפעולות שהיו אמורות להתבצע עד יום 18.5.2021 יבוצעו עד יום 1.11.2021.

במסגרת גזר-הדין ניתנו צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים שבגין בנייתם הוגש כתב-האישום, אולם בית-משפט קמא הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה וצו איסור השמוש, עד לתאריך 1/12/19.

ערעור המערער הוגש הן בהתייחס לכך שלא נתקבלה בקשת המערער לחזור בו מהודאתו ולשוב ולטעון לעניין אכיפה בררנית בכל הקשור לכתב-האישום, והן בהתייחס לגזר-הדין, תוך שהמערער מבקש כי בית-משפט של ערעור יורה על ביטול כתב-האישום או על זיכויו, לחלופין ביקש המערער כי יתאפשר לו לחזור בו מוויתורו על הטענה לאכיפה בררנית ולחילופי חילופין ביקש המערער כי בית-משפט של ערעור יורה על ביטול צו ההריסה או יאריך את עיכוב ביצוע צוי ההריסה על-מנת לאפשר הכשרת המבנים שניבנו.

המשיבה, בתגובתה מ-13/10/16, אף התייחסה לפסיקה בנוגע לביטול כתב-אישום מחמת אכיפה בררנית במסגרת דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", וציינה כי לא נפל פגם כל שהוא, בודאי לא פגם משמעותי בשקול דעתה באשר להגשת כתב-אישום כנגד המערער, ועל-כן עניינו של המערער לא בא בגדרי המבחן התלת-שלבי של פסק-הדין ב-ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ' (31/3/05) (להלן: "עניין בורוביץ'").

לאחר דחיות שונות בניהול התיק, לרבות בגין טענות המערער המועלות מאז שנת 2017, כי קיים סיכוי לאישור תכנית שתכשיר את הבניה, היתקיימה ישיבה ב-29/6/17, במסגרתה ב"כ המערער הודה כי המערער ביצע את הבניה המפורטת בכתב-האישום, טען שלא קיבל צו הפסקה, וטען להגנה מן הצדק, והתיק נקבע להוכחות.

עיין ב-עפ"א 24251-03-19 נזמיה נסאר נ' וועדה מקומית לתיכנון לב הגליל (20/5/19), שם נפסק מפי כב' השופט ג'השאן, כי יש לחייב את המערערת שהורשעה בבצוע עבודות בניה ללא היתר, בשימוש חורג במקרקעין ללא היתר ובאי-קיום צו הפסקה מינהלי, בהתייחס לשטח כולל של מבנים, שהנו 828 מ"ר, שמתוכו 240 מ"ר מתייחס להקמת ריצפה בלבד, כך שהמדובר בבניה של 588 מ"ר במקרקעין שייעודם מגורים, ובלא קיום איחוד וחלוקה, כי יש לחייב את המערערת בקנס בסכום של 130,000 ₪.

...

המשיבה בתגובתה, ציינה כי מעבר לארכה שנתן בית-משפט קמא למערער על-מנת להכשיר את הבניה, חלפה תקופה נוספת שבגינה לא נשמע הערעור, שכן לוועדה לא היה עורך-דין שייצג אותה, כך שבסופו של דבר, קיבל המערער ארכה של למעלה משנה ורבע מאז גזר-הדין.

כב' השופט מנדלבום מתייחס לכך שבעניין כנאעני לקח בחשבון גם תשלום כפל שווי בניה, כך שניתן לראות שבפסיקת שיעור הקנס, יש התחשבות במכלול הסכומים בהם מחויב הנאשם שהורשע, כאשר הסכומים השונים שנפסקים יוצאים בסופו של דבר כולם מאותה קופה.

בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות.

לפניי בקשת הנאשמת לחזור בה מהודייתה, לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן – "החסד"פ"), בגין הרשעתה בתיק שבכותרת ובתיק קודם ובקשה לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק.

נטען שהאישומים בהם הורשעה המבקשת ביחס לבית המגורים, אינם מגלים עבירה כהגדרתם בסעיף 149(4) לחסד"פ וכן, כי ביחס לבית מגוריה קמה לה טענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ. עוד נטען, כי כנגד בעל מקרקעין סמוך לא ניתן צו הריסה אף שהנסיבות דומות.

המבקשת הורשעה בשימוש חורג במבנה A וניתנו צו הריסה וצו הפסקת שימוש במבנה, אשר לא בוצעו על ידה ועל כן הוכח, כי המבקשת ביצעה עבירה של אי קיום צו שפוטי.

  בע"פ 3270/08 מדינת ישראל נ' מזייד חמיד חדיד ((22.09.08), עמ' 12), היתייחס בית המשפט לטענת הגנה מן הצדק, המועלית בעבירה של אי קיום צו שפוטי, וכך נקבע: "לטעמי, יקשה על נאשם לבסס את טענתו בדבר הגנה מהצדק כאשר מדובר בעבירה שעניינה אי קיום צו שפוטי. עבירה זו הנה, מטבע הדברים, המשך השתלשלות של ביצוע עבירה אחרת שבעניינה ניתן הצוו. כאשר קיים צו שפוטי יש לבצעו או לפעול לביטולו באמצעים משפטיים, כגון: ערעור, משפט חוזר, הליך לדחיית מועד ביצועו של הצוו או חנינה. נראה כי היתנהגות שעניינה עשיית דין עצמי ואי קיום צו שפוטי, בלא שננקטות פעולות בהתאם לחוק לביטולו של הצוו או לדחיית מועד ביצועו, וזאת במסגרת הליכים אל מול הרשויות המוסמכות, תתקשה לדור ביחד עם טענה של הגנה מן הצדק. גם אם הרשות השלטונית מתרשלת פתוחה הדרך בפני האזרח לנקוט בהליכים כדי להניע את גלגלי השילטון וכן כדי לבטל צוים שניתנו כחוק, אם סבור הוא שראוי לבטלם. אי נקיטת הלכים על פי דין מהצד האחד ועשיית דין עצמי מהצד השני, משמיטים, לגישתי, את הבסיס לטענת הגנה מן הצדק, ככל שהדבר נוגע לעבירה של אי קיום צו שפוטי". לא מצאתי, כי יש בטיעוני המבקשת להקים לה הגנה מן הצדק בגינה יש לבטל את כתב האישום בתיק שבכותרת.

...

בנסיבות אלה, מצא בית המשפט שלא להטיל עליו צווים.

סוף דבר בקשות המבקשת לחזרה מהודיה בתו"ב 24426-11-12 ובתיק שבכותרת נדחות.

התוצאה היא שההרשעה תיוותר על כנה.

לפני בקשת הנאשמים לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית.

ביום 7.12.17 הגיש ב"כ נאשמת 2 הודעה בה פורטו מימצאי האדריכל ביחס לחריגות הבניה שבוצעו בחלקות מושא בקשתו וליתר דיוק - אלה שהוגשו בגינן כתבי אישום אך לא בוצעה בהם כל אכיפה.

בתו"ב (חדרה) 45938-09-15 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה חדרה נ' יעקב ורחל קרול, בו בוטל סעיף האישום של אי קיום צו מטעמים של הגנה מן הצדק, קבע בית המשפט (אנוכי – ר.ס.מ – בעקבות פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל)) כי שהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום צריך להחשב כשיהוי בלתי סביר, וגם מן הטעם הזה, בין שאר, לא הוגשו כתבי אישום במקרים הישנים כל כך של השכנים.

בשנת 2013 הועמד הלה לדין בגין אי קיום צו ההריסה שניתן בעיניינו בעקבות הרשעתו בתיק הקודם הנ"ל (תו"ב 21623-03-13) ועל אף שמאז נדחתה בקשתו להכשרת הבניה בדיעבד, נימנעה המאשימה מלאכוף את צו ההריסה שהוצא נגדו.גם צוי הריסה ואיסור שימוש מאוחרים יותר (מהשנים 2009 ו- 2013) שהוצאו נגד יהודה בגין בניה נוספת ללא היתר (בתו"ב 21623-03-13 הנ"ל) לא בוצעו ולא נאכפו.

ההבדל בין יהודה לשכנים האחרים נראה על פניו ככזה הנעוץ בעיתוי בו הוצא צו ההריסה, שכן בעוד שבעניינו בדומה לעניינם של הנאשמים, מדובר בצוים שהוצאו בעשור האחרון (2013 ו- 2014) אזי בעיניינם של השאר מדובר בצוים שהוצאו שנים רבות קודם לכן – בעשור הקודם ועוד לפני כן. במצב הדברים המתואר לעיל, לא שוכנעתי כי המאשימה נהגה ו/או נוהגת כלפי הנאשמים בשרירותיות, בדרך פסולה או באופן העומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית כלשונו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, ובנוסף לכך אני סבורה כי מדובר בפגם שניתן לרפאו באמצעים פחות חמורים מביטולו של כתב האישום, כדוגמת היתחשבות בענישה.

...

הממצאים העולים מתיקי הפיקוח והבניין הקשורים בנכסי שכניהם של הנאשמים, מלמדים על כך שגם אם בוצעה אכיפה באופן חלקי (כשעל פי הפסיקה לא כל אכיפה חלקית תיחשב כאכיפה בררנית), אזי בסופו של דבר לא ניתן לטעון שהועדה לתכנון ובניה נמנעה מנקיטת אמצעי אכיפה כנגד כל השכנים ועשתה כן בעניינם של הנאשמים בלבד (ר' למשל כתב האישום שהוגש כנגד השכן ניסים יהודה בעבירה של אי קיום צו שיפוטי – תו"ב 21623-03-13).

ההבדל בין יהודה לשכנים האחרים נראה על פניו ככזה הנעוץ בעיתוי בו הוצא צו ההריסה, שכן בעוד שבעניינו בדומה לעניינם של הנאשמים, מדובר בצווים שהוצאו בעשור האחרון (2013 ו- 2014) אזי בעניינם של השאר מדובר בצווים שהוצאו שנים רבות קודם לכן – בעשור הקודם ועוד לפני כן. במצב הדברים המתואר לעיל, לא שוכנעתי כי המאשימה נהגה ו/או נוהגת כלפי הנאשמים בשרירותיות, בדרך פסולה או באופן העומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית כלשונו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, ובנוסף לכך אני סבורה כי מדובר בפגם שניתן לרפאו באמצעים פחות חמורים מביטולו של כתב האישום, כדוגמת התחשבות בענישה.

סוף דבר, מפני הנימוקים דלעיל, הבקשה נדחית.