ביטול כתב אישום אי קיום חובת היידוע עקב חוסר ראיות

בדיון שהתקיים ביום 06.07.2020 הגיש ב"כ הנאשם טיעון בכתב (נ/1) במסגרתו ביקש להורות על ביטול כתב האישום בגין אי קיום זכות היידוע והשימוע בתיק זה, ב"כ המאשימה הגיש ביום 20.07.2020 תגובתו לטענה המקדמית בגין אי עריכת שימוע , ובו ביום הגיש ב"כ הנאשם תגובתו לתגובת ב"כ המאשימה.

מעבר לנדרש, גם אם הייתי קובע כי המאשימה לא עמדה בחובתה עולה שאלה נפרדת - מה הנפקות של הפרה זו. לאחר עיון בבקשה , בתגובה ובתגובה לתגובה ולאור קביעתי לעיל מצאתי כי אין מקום להורות על ביטול כתב האישום וכי יש לאפשר לנאשם לקיים הליך השימוע טרם ישיב לכתב האישום וזאת מהטעמים כדלקמן : זכות השימוע היא זכות יסוד של חשוד שמטרתה ליתן בידו אפשרות למסור עמדתו טרם שישונה מצבו לרעה בהגשת כתב-אישום.

דברים דומים מצאתי בע"פ (ירושלים) 30541/06 - מדינת ישראל נ' יצחק בן אברהם כהן ואח' (ר' לעיל) : "יתר-על-כן: החלטה של ראש רשות תביעה - כמו פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות במישטרה - להעמיד חשוד לדין, אינה דבר של מה בכך, והיא נסמכת, לאחר שיקול-דעת ומחשבה, על תשתית של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעה מעבר לספק סביר. החלטה שכזו אין לבטל אך מחמת הפרת חובת היידוע, כל אימת שניתן לרפא את הפגם בעריכת שימוע מאוחר, שחזקה שיקויים בלב חפץ ואוזן קשובה.

הטענה, כי פתיחותו של פרקליט מחוז או ראש ענף תביעות לקבל את טיעוני הנאשם בשימוע תהא מצומצמת יותר בשעה שתלוי ועומד כתב-אישום, לעומת מקרה שבו בוטל האישום, מטילה דופי חסר יסוד ביושרתם של ראשי התביעה ורומזת על היותם מושפעים משיקולים בלתי עינייניים.

...

לאור התנהלות המאשימה טען ב"כ הנאשם כי אין מנוס מביטול כתב האישום שהוגש בעניינו של הנאשם והפנה לבש"פ 5310/07 יוסי כשכאש נ' מדינת ישראל שם נקבע כי הפרת זכות השימוע אמורה להביא לביטול כתב האישום כשהאינטרס הציבורי מצדיק זאת.

כעולה מטיעוני המאשימה ומעיון בתיק המזכירות בנט המשפט עולה כי ביום 13.01.2020 נשלח לנאשם מכתב רשום מטעם בית המשפט לאותה הכתובת אליה נשלח מכתב היידוע , כתובת עדכנית "ביר אל מכסור", והמכתב נתקבל על פי אישור המסירה ביום 20.01.2020 במען הנאשם , כך שטענת הנאשם כי עסקינן בכתובת "כללית וסתמית" אינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם קיבל לידיו את הזימון לדין על ידי בית המשפט, וסבורני כי במקרה זה המונח "הכתובת הידועה" כעולה מסעיף 60 א (א) לחסד"פ נתקיים על ידי המאשימה שעה שהמציאה המכתב הן לכתובת העדכנית והן לכתובת בה הנאשם מתגורר בפועל.

עם זאת סבורני כי טוב תעשה המאשימה אם תשקול דרך נוספת לוידוא קבלת מכתב הידוע והשימוע במסגרת נהלי עבודתה והשלכותיו העתידיים.

לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לביטול או מחיקת כתב האישום כנגד הנאשם.

לאחר שמיעת ראיות בעיניין הטענה המקדמית, קבע בית-משפט קמא כי "במישור העובדתי אין קשר בין מקום העבירה לבין מקום מגוריו של הנאשם. לא זו בלבד שכתובת מגוריו של הנאשם מתועדת היטב במירשם האוכלוסין ולדבריו (אשר נשמעו מהימנים ובודאי שלא עורערו כלל) הוא אף לא התגורר במקום אחר מעולם. המאשימה ידעה בפועל ולמצער בכוח (באמצעות בדיקה במירשם האוכלוסין) על כתובתו המדויקת של הנאשם, אולם נימנעה במכוון, מטעמים תפעוליים בלבד (חיסכון במספר יציאות לשטח או נקודות לביקור במסגרת יציאה לשטח), מלהמציא לחשוד-נאשם את ההתראה". עוד הוסיף בית-משפט קמא כי דברי הנאשם "הציגו תמונה מטרידה לגבי מידת מעורבותו בהליך הקודם ומידת זיקתו לנכס מושא העבירה". בית המשפט קבע כי "מבלי לקבוע מסמרות, הרי שעל פני הדברים נראה שיש בפיו של הנאשם טענות הראויות להשמע ולהישקל על ידי המאשימה טרם החלטתה אם לפעול נגד הנאשם בהליך של אי ציות. נראה כי בדיוק במקרה דנן הייתה חשיבות ורלבנטיות להמצאת ההתראה לנאשם – דבר שלא נעשה". בית-משפט קמא קבע כי "הזכות לטעון טענותיו טרם החלטת המאשימה אם להגיש כתב אישום – נשללה מהנאשם מעצם כך שהוא לא ידע שמתנהלת נגדו חקירה באשמת אי ציות". לפיכך הורה, כאמור, על ביטול כתב האישום.

לטענת המערערת, אין חובה חוקית לגבות את גירסתו של חשוד כתנאי להגשת כתב אישום, ואין חובת מתן התראה, יידוע ושימוע לגבי עבירות שאינן מסוג פשע; נטען כי חובתו של מי שהוטל עליו צו על ידי בית משפט לקיים את הצוו, ואין חובה להזכיר לו את חובתו זו; נטען כי המערערת פועלת למעלה מן הצורך לשם מתן התראה ואפשרות למסירת גרסה לחשודים בעבירה של אי קיום צו שפוטי, אך אין באי מתן התראה כדי להקים לחשוד זכות כלשהיא; המערערת פעלה כנדרש בהדבקת ההתראה על הנכס מושא הצוו; גם אם נפל פגם בהתנהלות המערערת, אין בכך כדי להצדיק ביטול כתב האישום.

המערערת התייחסה לקשיים בהמצאת התראות במזרח ירושלים, להבדיל ממערב ירושלים, הן בשל בעיה בכתובות, שאינן כתובות מלאות, הן בשל כך שהמצאה לתיבת דואר לא הוכרה כהמצאה כדין, והן בשל חוסר שתוף פעולה מצד תושבי האיזור.

...

זאת ועוד, כפי שציין בית-משפט קמא בהחלטתו "על פני הדברים נראה שיש בפיו של הנאשם טענות הראויות להישמע ולהישקל על ידי המאשימה טרם החלטתה אם לפעול נגד הנאשם בהליך של אי ציות". בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, ועל כן הערעור נדחה.

יתר על כן, אף אם לא היה מקום למסקנה עקרונית זו, הרי במקרה הפרטני האפשרות לקיום פרטי הכתובת המדוייקים יותר לא היתה בגדר אפשרות תיאורטית, שמא לנאשם היה מפגש כזה או אחר עם גורם אכיפתי אחר, שאגב קיומו עלו פרטים חסרים לגבי כתובתו.

יצוין גם כי הדבר עלול להוביל לכפל בירור ראייתי וייתכן שאף להכרעות סותרות הקשורות בארוע אחד.

סוף דבר הינה כי כן, אך ורק בשל נסיבות אי קיום חובת היידוע, כתב האישום מבוטל.

...

עם זאת, לטעמי, בנסיבות המיוחדות שתוארו, אין מנוס מהמסקנה שמדובר בפגם בעוצמה גבוהה, כך שהמענה יכול להיות רק בביטול כתב האישום, לצורך מתן אפשרות של ממש לנאשם לקיים שימוע, בו יפרוש את טענותיו בפני המאשימה, כאשר באותה עת לא מונח לפתחו כתב אישום.

אולם, אז הדבר עלול לפגוע במידה מסויימת בנאשם, ככל שבסופו של דבר יורשע רק בעבירות התעבורה, שכן ההרשעה תיכלל במרשם הפלילי הרגיל ולא בזה הייחודי לעבירות תעבורה.

סוף דבר הנה כי כן, אך ורק בשל נסיבות אי קיום חובת היידוע, כתב האישום מבוטל.

לעומת זאת, בע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 1.9.2009], לא נפסלה ההודאה בנסיבות דומות, מאחר ונקבע כי העידר קיום חובת היידוע נעשה בתום לב. בעניינינו, לא הוכח וגם לא נטען כי אי קיום חובת היידוע נעשה בכוונת מכוון, ודומה כי הדבר נעשה בתום לב, מחמת רשלנות גרידא של הפקח אשר השתמש במקרה של אבשלום בטופס לא נכון, וזאת להבדיל מהחקירה שנעשתה לאזולאי.

לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי התיק שבפני אינו מצריך הכרעה בשאלה נכבדה זו. הטעם לכך הנו כי, כפי שיובהר להלן, גם אם תיפסל ההודאה, קיימות ראיות מספיקות בתיק זה להרשיע את אבשלום ומשכך, אין בפסילת ההודאה כדי לסייע לו. בכל מקרה, אין נסיבות הפרת חובת היידוע, ככל ונעשתה בתיק זה, גם אם נצרפן ליתר הפגמים בהתנהלות המאשימה, כפי שתוארו לעיל, כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

אינני סבור, כי היתנהגות המאשימה בעניינינו, במהלך המשפט, גם אם מחמת טעויות כאלה ואחרות חלו פגמים במהלך המשפט בגילוי מאוחר, נעשתה בחוסר תום לב, ובכל מקרה לא גרמה לנאשמים פגיעה מהותית כלשהיא בהגנתם.

...

הנה כי כן, אני דוחה את טענת אבשלום, כי מעורבותו בעסק כמנהל "שכיר" כביכול, פוטרת אותו מאחריות לעבירות התכנון והבניה נשוא כתב האישום.

אינני מקבל טענה זו. סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מגדיר כעבודת בנייה טעונת היתר "הקמתו של בניין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבניין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה", כשלעניין זה מוגדר "שינוי פנימי": "שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין, אינו פוגע בחזיתו או או במראהו או בשלד של הבניין...". כבר בעניין ע"פ 223/66 תיק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (2) 558 (1966), נפסק כי החלפת חלקים חיצוניים במבנה, דוגמת דלתות, חלונות, קירות או גגות, מצריכה היתר בנייה, וכך נפסק גם בפסקי דין רבים לאחר מכן (ראה למשל: רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 18.11.2004]; רע"פ 5278/07 סבלסון נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 27.6.2007]; עפ"א (חי') 47039-06-18 עזרא שאול נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עכו [ניתן ביום 4.4.2019] (להלן: "עניין עזרא שאול"); ע"פ (חי') 743/06 שגב נ' ועדה מחוזית לתכנון מחוז חיפה [ניתן ביום 20.9.2006]; עפ"א (חי') 17433-03-18 בן עזרא נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה – עכו [ניתן ביום 27.5.2018]; עתפ"ב (ת"א) 9325-05-19 נתן חסדים נ' הועדה המקומית לתכנון לתכנון ולבניה חולון [ניתן ביום 16.9.2019]); ת.פ. (שלום ת"א) 6212/10 מדינת ישראל נ' אהרון עוזי [ניתן ביום 28.11.2002]).

נוכח כל האמור, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש חורג ללא היתר ובניגוד לתכנית, על פי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ב"כ המערער חזר על כך שלא ראה את המסמכים ועל כך שבקש לצלם את החומרים על-מנת לדעת מה נעשה מאז שנת 2018, והוסיף "אני רוצה לטעון שלא נעשה שימוע. אבקש החלטה. על פי הפסיקה של בתי המשפט, כאשר לא די בזה שנעשה שימוע, צריך לעשות גם יידוע וגם שימוע. כל עוד שלא נעשה שימוע, ההליך פגום". בעקבות זאת נתן המותב את ההחלטה הבאה (להלן: ההחלטה מיום 18.7.2022): "מתגובת ב"כ [המשיבה] עולה כי נשלחו [למערער] שני מכתבי יידוע, הראשון ב-22.8.2017 לכתובתו הידועה של [המערער] באותו זמן, על פי נתוני משרד הפנים. השני ב-16.2.2021. בכך לכאורה יצאה [המשיבה] ידי חובת היידוע ואין מקום למחיקת כתב האישום". עם זאת, נוכח טענות ב"כ המערער כי טרם קיבל את החומרים שבקש וכי אין ביכולתו של המערער להשיב לאישום בנסיבות אלה, הורה המותב כי הצדדים יסדירו ביניהם את הליכי הגילוי והעיון של חומרי החקירה החסרים, ודחה את מועד מתן תשובת המערער לאישום ליום 6.9.2022.

ביום 4.9.2022 הגיש ב"כ המערער בקשה למחיקת כתב האישום בגין אי קיום חובת שימוע ולעיון מחדש בהחלטה מיום 18.7.2022.

נקבע כי מהמסמכים שצרפו הצדדים עולה שמכתב היידוע שנשלח ביום 22.8.2017 נשלח לכתובת הנכונה, וכי "על כל האמור יש להוסיף כי [המשיבה] הודיעה וחזרה והודיעה כי היא נכונה לקיים גם עתה שימוע בנפש חפצה. אין, אפוא, בסיס לנקוט בצעד הקיצוני של ביטול כתב האישום". ביום 21.10.2022 הגיש המערער בקשה "למתן הבהרה", בה ביקש מבית המשפט להבהיר כי כל חומר הראיות שנאסף לאחר שליחת מכתב היידוע, ביום 22.8.2017, אינו קביל.

...

בית המשפט התייחס גם ליתר ההחלטות הדיוניות שקיבל והבהיר כי גם אלה אינן מקימות עילת פסלות, ועל כן קבע כי "לא מצאנו שיש בסיס לטענות בדבר משוא פנים, דעה קדומה או עילת פסלות אחרת ואנו דוחים את הבקשה". מכאן הערעור שלפניי בו חוזר המערער על טענותיו ומוסיף, בין היתר, כי בית המשפט קמא שגה בדחותו את בקשת הפסלות בקביעה כי מדובר בהחלטות שדעתו של ב"כ המערער אינה נוחה מהן, שכן לטענתו "מדובר בהחלטות המרוקנות מתוכן את זכויותיו של [המערער] למשפט הוגן". המערער טוען כי בית המשפט קמא נמנע מלדון לגופה בטענה כי לא נערך שימוע "ובכך הוכיח הלכה למעשה את דעתו הקדומה, [ו]את העדר האובייקטיביות שלו". המערער מלין על כך שבהחלטה מיום 3.10.2022 קבעה ראשת ההרכב כי הנסיבות אינן מצדיקות את ביטול כתב האישום, אף שבאותה העת תגובת המשיבה טרם הוגשה, ולטענתו בית המשפט "ירד לזירת ההתגוששות", ו"רמז" למשיבה מה עליה לטעון בתגובה שטרם הגישה.

עיינתי בערעור ובנספחים שצורפו לו, ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

האכסניה להעלאת טענותיו של המערער כנגד החלטות אלה לגופן, מקומן, כאמור, בהליכי ערעור מתאימים והן שמורות לו. מכל הטעמים המפורטים לעיל, הערעור נדחה.