ביטול ייצוגית נגד המדינה ערעור על אישור תובענה ייצוגית נגד המדינה

סעיף 53 בוטל בשנת 2006, עם כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), במסגרתו בוטלו שורה של הוראות חוק ספציפיות שהיו פזורות בחוקים שונים, ושעסקו באפשרות להגיש תביעה ייצוגית, לרבות בחוק ההגבלים העיסקיים, חוק הגנת הצרכן ועוד (ראו דברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005, ה"ח 93, עמ' 232).

הערה נוספת לגבי מעמדן הצבורי של קופות החולים והמשטר הרגולטורי לו הן כפופות: במישור העקרוני, העובדה שמדובר בגוף בעל מאפיינים צבוריים הנתון לפיקוחו הצמוד של הרגולטור, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את זכות התביעה של האזרח בגין נזק שניגרם לו (ראו והשוו לפסק הדין שניתן זה לא מכבר ברע"א 3456/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' שניידלר, פס' ע"ג-ע"ט (29.8.2017) (להלן: עניין חברת חשמל), בו נדחה ערעור על החלטה המאשרת תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל בגין הטבות שכר שניתנו למנהליה, שמימונן גולגל לכאורה אל ציבור הצרכנים).

אף לא למותר להזכיר כי חוק תובענות ייצוגיות (סעיפים 3, 5(ב)(2), 9, 21) מאפשר הגשת תביעה ייצוגית גם נגד "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין" (כהגדרת "רשות" בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000), וזאת בנגוד לתביעה נגזרת.

...

סיכום וסוף דבר פתחנו את דברינו בהבחנה בין דין מצוי לדין רצוי, ובכך שהשניים לא תמיד מתמזגים האחד עם רעהו.

במישור הדין המצוי, לאחר שעמדנו על ההסדרים החוקיים החלים על קופות החולים, מצאנו כי אין "לייבא" מחוק החברות אל חוק ביטוח בריאות ממלכתי - בדרך של פסיקה - את הפרק העוסק בתביעה נגזרת.

מסקנה זו נשענת על מספר נדבכים השלובים זה בזה: החל ממעמדן הציבורי הייחודי של קופות החולים; דרך המשטר הרגולטורי המקיף החל עליהן מכוח הוראות החוק; דרך ההבדלים המשמעותיים בין בעל מניות בחברה לבין חבר קופת חולים; וכלה בכוונת המחוקק, כפי שזו נשקפת מסעיף 37ה לחוק, כמו גם מהשוואה לשורה של מקורות נוספים.

בעיניין אחימן נדון ערעור על החלטתי לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה, בגין גביית מע"מ שלא כדין במסגרת ההוצאות שנפסקות לטובת המדינה בסופם של הליכים משפטיים שבהם יוצגה על ידי הפרקליטות (בש"א (ת"א) 32654/06 שמואל אחימן נ' רשות המיסים (26.3.09)).

עוד קבעתי, כי העילה נכנסת בגדר פרט 11 לתוספת השנייה, בשל היות המע"מ "תשלום חובה אחר". זאת, משום שהחיוב הוא על פי דין, מכוח תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, המטילה על המפסיד בדין חיוב בשכר טירחה בצרוף מע"מ. בית המשפט העליון ביטל החלטה זו בהסכמת הצדדים, בזו הלשון: "1. בפתח הדיון הערנו שאין המדובר לדעתנו בגביית תשלום חובה 'שלא כדין' כאמור בסעיף 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, וזאת בשל כך שמדובר בסכום שנפסק בפסק דין. על כן אין לדעתנו להיכנס כלל לשאלה האם היה מקום או לא היה מקום להוסיף מע"מ לשכר הטירחה שנפסק למדינה.

...

נכון הוא, כי בסעיף 81ד לחוק ההוצאה לפועל נקבע, כי "רשם ההוצאה לפועל יהיה רשאי להטיל הוצאות על הזוכה או על החייב במסגרת הליך המתנהל לפניו לפי הוראות שיקבע שר המשפטים בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת." ברם, אני סבורה, כי מטרתו של סעיף 81ד לחוק ההוצאה לפועל הייתה אך לעגן את סמכות רשמי ההוצאה לפועל בכתובים, תוך קביעת קריטריונים באשר לאופן הפעלת הסמכות, ועל כן, המצב שהיה קיים ערב התיקון ממשיך וחל, עד התקנת התקנות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית.

כפועל יוצא, נדחית גם התובענה הייצוגית.

אציין כי אך לאחרונה קיבל בית משפט זה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר אישר בקשה לתובענה ייצוגית נגד משרד הפנים להשבת סכומים שגבה שלא כדין בעילה לפי סעיף 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות - בדומה לענייננו - בגין גביית אגרה עבור איתור מען של חייב ממרשם האוכלוסין, שלפי הנטען נגבתה שלא כדין, תוך שנדחתה טענת המדינה [לפיה לא ניתן לתקוף בתקיפה עקיפה את תוקפן של התקנות הנדונות במסגרת תובענה מינהלית ייצוגית להשבה] (ת"צ (ת"א) 27875-03-15 עובדיה נ' משרד הפנים (21.12.2016)).

לאחר דיון הוחלט על מתן רשות ערעור ועל קבלת העירעור בהסכמה בעקבות הערות בית המשפט, והחלטת האישור בוטלה (רע"א 750/17 מדינת ישראל נ' עובדיה (3.12.2018), וראו גם: ר"מ 1418/15 מדינת ישראל נ' סלם (23.11.2015) שם היה מהלך דומה).

...

לאחר עיון אני סבור כי דין הערעור להידחות - הן מטעמיו של בית משפט קמא לגוף הענין, והן מן הטעם שתקיפת סבירותו של חוק העזר מקומה בהליך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המינהלי המוסמך, ולא בהליך של תקיפה עקיפה, וממילא תובענה ייצוגית אינה "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות).

התוצאה היא אפוא כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים בהם תתאפשר תקיפה עקיפה של מעשה שלטוני במסגרת תובענה ייצוגית, וזאת הן במסגרת שיקול הדעת הכללי של בית המשפט לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, והן לאור התנאי הספציפי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לפיו תובענה ייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (השוו: רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 718 (1998)).

סוף דבר: אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.

לפיכך, התקיפה העקיפה במקרה זה היא אך אצטלה לתקיפה ישירה, ולכן, מתחזקת ביתר שאת המסקנה שלפיה מקומן של טענות המערער הוא בדיון לפני הערכאה השיפוטית המומחית והמוסמכת.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 6889/19 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת י' וילנר המערער: אבנר נוקראי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות המיסים בישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בת"צ 5356-05-16 מיום 14.7.2019, שניתן על-ידי כב' השופט ש' בורנשטין תאריך הישיבה: ט' בטבת התש"ף (6.1.2020) בשם המערער: עו"ד רון דרור; עו"ד אופיר מנצ'ל בשם המשיבה: עו"ד יורם הירשברג ][]פסק-דין

השופטת י' וילנר:[ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ש' בורנשטין) בת"צ 5356-05-16 מיום 14.7.2019, בגדריו נדחתה בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות המיסים בישראל – היא המשיבה.

זאת ועוד, יצוין כי אף אם תיתקבל התובענה הייצוגית והסכמי הגילוי מרצון יבוטלו אך בחלקם, הרי שבחינת זכאותם של נישומים שונים להשבת סכומי מס שנגבו מהם תחייב בדיקה פרטנית נוספת של עניינם בידי המשיבה – בחינה אשר ספק אם נישומים אלה יחפצו בה. נוכח האמור לעיל, נראה כי בקשתו של המערער אינה מקיימת את התנאי הקבוע בסיפא לסעיף 8(א)(1) לחוק, והוא כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בתובענה הייצוגית תוכרענה לטובת הקבוצה.

...

עוד יצוין כי אני סבורה שספק אם הליך של תובענה ייצוגית הוא הדרך ההוגנת להכריע במחלוקת הנדונה, כאמור בסעיף 8(א)(2) לחוק, וזאת לנוכח השלכותיה המתוארות לעיל של התובענה הייצוגית דנן על חברי הקבוצה הנטענת (ראו: פלינט ויניצקי, בעמוד 226).

נוכח כל המקובץ, אני סבורה כי המערער לא הוכיח קיומו של תובע מייצג אשר רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בענייננו, וכן כי בקשתו אינה עומדת בתנאים לאישור תובענה ייצוגית המנויים בסעיפים 8(א)(1) סיפא ו-8(א)(2) לחוק.

נוכח תוצאה זו אותיר בצריך עיון את השאלה, המעניינת והמורכבת כשלעצמה, בנוגע להתיישנות שנות המס שמעבר לעשר שנים עובר למועד הגילוי מרצון, וטענות הצדדים שמורות להם בעניין זה. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור דנן.

בהיבט הדיוני, מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רע"א 11338-10-19; השופטת א' כהן), אשר העניק למבקשים (רוכשי השרות) רשות ערעור – אך דחה את ערעורם לגופו, והותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום בהרצליה (ת"א 32809-09-17; השופט ג' הס) כי תביעתם הכספית נגד המשיבה תתברר "לפי הדין המהותי של מדינת קליפורניה". רקע וטענות הצדדים מבקש 2 עוסק – על פי עדותו – "בייזום והפקה של ירידי אופנה ולייף סטייל ואירועי תרבות שונים". יש לו "מוניטין וקשרים עיסקיים מבוססים, והוא אחד היזמים המוכרים והוותיקים בתחום". בשנת 2013 הוא היה שותף להקמת מבקשת 1, ומאז הוא פועל באמצעותה.

בהמשך לאמור לעיל, בעיניין גל דחה בית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי מי שרכשו שירותי פירסום מפייסבוק במהלך עסוקם הם בגדר "צרכנים" שלה, ובהתאם דחה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד פייסבוק אירלנד וחברת האם שלה, פייסבוק ארה"ב. בית משפט זה בעיניין גל עמד על כך ש"מעצם העובדה שמפרסם מסוים הוא לקוח 'עסקי-מסחרי' כלשונה של פייסבוק, לא ניתן להסיק כי הוא בהכרח שחקן מתוחכם ושפער הכוחות בינו ובין פייסבוק הצטמצם, לא כל שכן בטל.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה כי תניית ברירת הדין מעמיקה את פערי המידע והכוח, אשר מהם כידוע ממילא נהנית פייסבוק ביחס לצרכניה (לעניין ההיקף האדיר של פערים אלו בין פייסבוק לצרכניה ראו, למשל, עניין בן חמו, בפסקה 37; עניין גל, בפסקה 4).

לאור זאת; בשים לב לרכיב הקוגנטי של דינים אלו בישראל; ובהינתן המשקל המועט שיש ליתן לאינטרס של פייסבוק אירלנד, להסדיר את יחסיה מול צרכנים אך ורק לפי הדין הקליפורני לנוכח הסכם השימוש החדש – מסקנתי היא שתניית ברירת הדין מְגִנָּה למעלה מן הראוי על אינטרס זה של פייסבוק בהתקשרות מול צרכנים בישראל, כך ש‎יש לקבוע כי מדובר בתנייה מקפחת ביחס ללקוחות אלה.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט גרוסקופף, שלפיה תניית ברירת הדין מקפחת את צרכני פייסבוק, לרבות עסקים קטנים שרכשו ממנה שירותי פרסום.