ביטול חתימה על הסכם נגד עמדת התובע

ב. חתימה על הסכם בר רשות בין סקסס סנטר (חברת בת של התובעת) לנתבע – אמנם אין יריבות בין שני צדדים אלה בהליך זה, אך היות שההסכם בין התובעת לנתבע מתייחס אף הוא לשירותי משרד ואף התעריף שבו כולל את שירותי המשרד, הרי שהיריבות בין הצדדים (התובעת והנתבע) נובעת מההסכם זה, גם אם נקודת המוצא כי לגבי הסכם בר רשות אין יריבות בין התובעת לנתבע.

מכל מקום, היות שהוכחה טענתו של התובע לכישלון תמורה (מסויים), שדי היה בטענה זו כדי לדחות את התביעה, איני נזקק לטענות הנ"ל. ה. במקביל לתביעה זו מיתנהלת תביעה של הנתבע נגד התובעת בבימ"ש שלום בת"א בתיק ת"א 45782-12-20 להשבת הסכום שכבר שולם על ידי הנתבע ולהשבת השיקים העתידיים שניתנו ושטרם ניפרעו.

התנאי בהסכם שאינו מאפשר לבטלו הנו תנאי מקפח בחוזה אחיד, בהנתן שאף לעמדת התובעת ניתן לבטל את ההסכם במקרה של פירוק החבילה בהתאם למשתמע מסעיף 1.3 להסכם, ומשכך הסיפא לסעיף 1.2.1 בדבר העידר אפשרות להחזרת הסכום ששולם על פי ההסכם – הנה בטלה.

...

רביעית, סבורני כי סעיף 2.1.2 להסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד מכוח סעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982.

במאזן ההסתברות שוכנעתי כי לא סופקה תמורה המצדיקה המשך תשלום תמורת ההסכם מעבר לסכום שכבר שולם על ידי הנתבע.

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

בעניינינו הנטל המוטל על התובעת - הן מעצם היותה תובעת והן בהיותה טוענת כנגד הסכם שנחתם על ידיה - מוגבר אף יותר שכן המדובר בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק על ידי בית המשפט.

אמנם ד"ר ו' הסכים שעולה מהמבחנים שערכה ד"ר מ' לתובעת שנכון למועד עריכת חוות הדעת היא סובלת מפוסט טראומה, ואולם תוצאה זו נכונה למועד הבדיקה (שנערכה ארבע שנים לאחר החתימה על ההסכם) ולא ניתן להסיק מהמבחנים (ובודאי לא מהם כשלעצמם) מסקנות למועד עריכת ההסכם, וממילא אין במסקנה שהתובעת סובלת פוסט טראומה כדי לבטל את כושר השיפוט והבנתה על מה היא חותמת (סעיף 4 לחוות דעתו).

דוקא קבלת עמדת התובעת ובטול הסכם אך כדי להשיג חלוקה שויונית לכאורה תחטא אחר עקרונות ההגינות והצדק תוך נקיטת גישה פטרנליסטית כלפי הצדדים, ותוך פגיעה בעקרונות חשובים של כיבוד הסכמים ושמירה על היציבות המשפטית.

...

בנסיבות אלה אני קובעת שהפעלת ברירת הביטול לפי כל אחת מהאפשרויות (שלוש וחצי שנים לאחר שהתגלתה הטעות בדיון; שנתיים וחצי לאחר שפעלה עם אחיה לקבלת יעוץ; או חצי שנה לאחר הפירוד ונפסקה המצוקה הנטענת) לא נעשתה תוך זמן סביר.

לאחר שבחנתי היטב את כל טענות התובעת, עיינתי בחומר הראיות והתרשמתי באופן ישיר מהעדים השתכנעתי שלא נפל פגם ברצונה של התובעת בכריתת ההסכם אלא בחרטה שנולדה לאחר מכן אשר לכל היותר עולה כדי טעות בכדאיות העסקה ואינה מקימה עילה לביטול פסק הדין.

סיכומו של דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

כך סיכם הנתבע (התובע בתביעה לפינוי מושכר כנגד נעים) את טענותיו: "הינה כי כן, הנתבע, בעצמו (וכן באמצעות מי מטעמו, כולל בנו ועובדיו) עושה כל שלאל ידו כדי להיתנכל, להפריע ולהזיק, בחוסר תום לב, תוך גרימת נזקים, מפר בבוטות הוראות יסודיות בהסכם השכירות [...]" (סעיף 42).

הנתבעת חתמה על הסכם שכירות עם התובע ביום 28.6.2020, יומיים לפני מועד הפינוי; סמיכות הזמנים – מועד הפינוי בפסק-הדין; מועד החתימה על הסכם השכירות החדש – מעידה על מהות ההסכם, תוכנו ומטרתו; התובע נישאל לגבי מספר עוסק המורשה שלו כיום: "והיום אתה עוסק מורשה?", והשיב: "של אבא שלי" (עמ' 29, ש' 30-35).

כשם שלא היה מקום לשוב ולהשכיר את המקום לנעים, כך מתחייב היה שלא להשכיר את המקום לבן מישפחה שלו, אותו בן מישפחה שההתנהלות המיוחסת לו בתביעה לפינוי מושכר כנגד נעים עמדה – מבחינת התובע באותו הליך (הנתבע בהליך הנוכחי) ביסוד התביעה.

המשמעות היא, כי ביצוע פסק הדין (פסק הדין שניתן ביום 17.12.2018 בהליך תא"ח 10750-09-18) כולל גם את פינוי התובע מהצמיגייה; הצוו הזמני שניתן ביום 25.4.2021 – מבוטל; בתוך 30 יום ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד על סך של 30,000 ₪.

...

הנה כי כן, כל ההיבטים המהותיים לזיהויו של בית העסק מובילים למסקנה המתחייבת, שהיא גם הפשוטה והמובנת ביותר.

ראו והשוו: ע"א 14/76 זלוטוגורה נ' הר זהב, פ"ד ל(3) 722 (1976); רע"א (מחוזי י-ם) גאראללה נ' סביתאן (14.12.2011); בר"ע (מחוזי ת"א) 1318/03 הג'ונגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.6.2003); ת"א (שלום ת"א) 20082-06-13 דלק נ' מדינת ישראל (9.3.2014) (בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון – נדחו); אשר על כן, אני קובע כדלקמן: תביעת התובע – להצהיר כי "הסכם השכירות שנחתם בין התובע לנתבעת 2 הינו הסכם כשר וזכויות התובע בנכס הן זכויות קנייניות" (כאמור בסעיף 18 לכתב התביעה) – נדחית; התובע בא בגדר "מי מטעמו" של נעים, בכל הקשור לפסק-הדין.

המשמעות היא, כי ביצוע פסק הדין (פסק הדין שניתן ביום 17.12.2018 בהליך תא"ח 10750-09-18) כולל גם את פינוי התובע מהצמיגייה; הצו הזמני שניתן ביום 25.4.2021 – מבוטל; בתוך 30 יום ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על סך של 30,000 ₪.

בנוסף, הפקידה התובעת שיק בטחון על סך 9,000 ₪ שמסרה לה הנתבעת בעת החתימה על ההסכם.

בניתוח ההסכם ונסיבותיו ניתן להבחין באינדיקציות התומכות בעמדת התובעת.

ואולם, כלל ידוע הוא כי צד לחוזה אינו יכול להיתנער מחוזה שערך רק על סמך הטענה שהעסקה אינה כדאית לו. שיקול מוטעה איננו מגיע לכדי טעות המזכה בבטול (ראו ספרה של גבריאלה שלו "דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", תשס"ה - 2005, בעמ' 297-298).

...

טענותיה של הנתבעת בנוגע לליקויים בדירה אין בהן להביא לכלל מסקנה כי הדירה אינה ראויה למגורים ועל כן עניין הליקויים אינו מהווה הפרת חוזה.

אני סבור כי במקרה דנן, הנתבעת ביקשה לבטל את הדירה ששכרה שכן הדירה לא הייתה לרוחה.

לאור המקובץ, דין התביעה להתקבל בחלקה, הנתבעת תפצה את התובעת בתשלום של 6,000 ₪ אשר יישאו ריבית והצמדה החל מיום הגשת התיק לביצוע בהוצאה לפועל ועד לתשלום בפועל, וכן סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

מיה עמדה על קיום ההסכם ואף הגישה תביעה שכנגד לאכיפתו, למרות שעו"ד הנתבעים הבהירו לה לפני הגשת התביעה שיש לבטל את ההסכם, והיא לא השיבה לתובעת את הכספים שקבלה בגין עסקת המכר, הגם שהתובעת הודיעה על ביטול ההסכם - אלא רק בשנת 2021 למעלה משנתיים וחצי לאחר הודעת התובעת על ביטול ההסכם.

אלא שזו זכותה של התובעת נוכח ההפרה היסודית של הסכם המכר, ואין לומר כי התובעת פעלה בחוסר תום לב. ביתר שאת כאשר מיה השתהתה בהחזרת כספי המכר לתובעת ובחתימתה על תצהיר ביטול העסקה למיסוי מקרקעין למעלה משנתיים וחצי לאחר ביטול הסכם המכר, ובהתנהלותה גרמה להידרשות התובעת להגשת התביעה.

התביעה שכנגד התביעה נגד התובעת בכתב התביעה שכנגד מבקשת מיה לאכוף על התובעת את הסכם המכר ולחייב את התובעת בתשלום הפצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר בסך של 210,000 ₪, בטענה להפרת התובעת את הסכם המכר בשל כך שהתובעת חדלה מלקיים את ההסכם ופעלה לביטולו שלא כדין בשל קיומו של מישכון פסול שנירשם לטובת המנוח, כל זאת תוך שאביה מחזיק בדירה מבלי לשם דמי שכירות מחודש אוגוסט 2018; עוד תובעת מיה מהתובעת לשלם לה פיצוי בסך 146,000 ₪ בגין איחור בתשלום על פי סעיף 4.2.3.

...

ההודעות לצד שלישי שהגישו מיה ועו"ד הנתבעים, זה כנגד זה - נדחות.

ההודעות לצד שלישי שהגישו מיה ועו"ד הנתבעים נגד המנוח - נדחות.

התביעה שכנגד - נדחית.