ביטול חתונה והחזר הוצאות

סכום התביעה כולל החזר ההוצאות ששלמו עבור מסיבת האירוסין ובגין ביטול החתונה, כמו כן נתבע סכום של עוגמת נפש (50,000 ₪ לתובעת ו-5,000 ₪ לכל אחד מהוריה), וכן נתבע החזר הוצאות שונות שנשאה בהן התובעת עבור הנתבע, במהלך הקשר ביניהם שארך כשנתיים לפני החתונה, הוצאות כמו תשלום בגין השלמת בגרויות של הנתבע, הוצאות שני טלפונים ניידים ודוחות חניה.

...

לאחר שנדחתה בקשתו הודיע הנתבע כי יכבד את פסק הדין החלקי אך הבהיר כי מעולם לא מסר שהוא זה שהפר את הבטחת הנישואין "אלא ההפרה נעשתה במשותף ובהסכמה הדדית של שניהם יחד לאחר שהגיעו למסקנה כי אינם מתאימים זה לזו. ממילא יטען הנתבע כי הפרת הבטחת הנישואין וכל המשתמע מכך לרבות עוגמת הנפש הינם מנת חלקם של שני הצדדים בשווה". (מסמך שהגיש ביום 24.5.16).

סוף דבר אני מקבלת את תביעת התובעת וקובעת כי הנתבע הפר את הבטחת הנישואין, איני באה אליו בטרוניה על כך שלא אזר אומץ לעשות זאת בשלב מוקדם יותר, טרם נקבע מועד ואולי טרם מסיבת האירוסין, נוכח גילו הצעיר והיותו מבולבל וחסר תמיכה כלכלית או אחרת מצד משפחתו, העובדה שלאחר מכן גם הסיר הכיפה מראשו וחזר בשאלה (עמ' 24 ש' 25), תומכת בסערת הנפש שהיה מצוי בה באותה עת, יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור אותו מהוצאות שהוצאו לחינם ומעוגמת הנפש שגרם לתובעת, לפיכך אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבאות: החזר חלקי בגין התשלום לאולם האירועים - 8,650 ₪.

אני דוחה את תביעת ההורים בגין עוגמת הנפש, בהעדר עילת תביעה.

את התביעה להחזר הוצאות האירוסין ששילמו ההורים דחיתי גם כן, ולכן תביעת ההורים כולה נדחית, על אף שאולי היה מקום לחייבם בהוצאות, איני עושה כן, הן בשל אחריותו הכוללת של הנתבע לקרות האירוע שבשלו הוגשה התביעה, והן משום שההורים לא נשאו בהוצאות משפט, אלא הסיוע המשפטי, ואף ניתן פטור לתשלום האגרה (את תמיהתי בענין שיקולי הסיוע המשפטי במתן ייצוג לתובעים ולנתבע, הבעתי כבר לעיל).

לגבי העילה השניה - טען ב"כ המבקש, כי חלופה זו זכתה בפסיקה לפירוש מרחיב, ובגדרה יש לתת את הדעת לנסיבותיו האישיות של המבקש ולנזקים שנגרמו לו ולמשפחתו בעטיו של הליך זה. לפיכך, טען לנזק רב שניגרם לו, כגון שכר טירחת עו"ד שנאלץ לשלם; ימי מעצר מלא בהם שהה; מעצר בית ממושך; נזקים שנגרמו לרכוש המבקש במהלך חפושי מישטרה שנערכו בביתו; חיכוכים עם הוריו שנגרמו בשל מעצר הבית בו שהה בביתם, אשר בעקבות אחד מהם לקה אביו בהתקף לב; חרדות קשות שנגרמו לאמו של המבקש בשל כתב האישום, אשר ליוו אותה עד למותה; ביטול חתונה ופרידה מבת זוגו, בשל כתב האישום; פדיון שיק ביטחון על ידי בעל הדירה אותה שכר המבקש לפני מעצרו, ועוד.

העדר יסוד להאשמה על מנת שניתן יהיה לומר כי לא היה יסוד להאשמת המבקש, יש לבחון האם היה בחומר החקירה, אשר עמד לנגד עיני התביעה עובר להגשת כתב האישום, כדי לשכנעה כי קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בבית המשפט, כפי שסיכם זאת כב' השופט מלצר : "המבחן הנידרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הינה כי כן, על מנת להכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהוא, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר...מדובר אפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת ... בהכריעו בנושא זה – בית המשפט יתן דעתו לכלל הנסיבות, לרבות אלו הנוגעות: לחקירה, להתנהלות התביעה ולהליך המשפטי עצמו. בית המשפט יתחשב בהקשר לקיומה של העילה האמורה, גם באופן זיכויו של המבקש במשפט, לשלב בו זוכה ולהנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו. מטבע הדברים היתממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב)" [ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מ"י (15.1.2013), (להלן: "ענין בוגנים"), פסקה 18].

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי המשיבה נהגה בסבירות בעת הגשת כתב האישום, וודאי שלא בחוסר סבירות קיצוני, וכן כי לא התקיימו יסודות עילת היעדר היסוד להאשמת המבקש.

בחינת המקרה הנדון בהתאם לאמור לעיל, ובטרם התייחסות פרטנית לטיעוני המבקש, מעלה כי חקירת המקרה על ידי המשטרה וניהול ההליך על ידי התביעה, בוצעו באופן ראוי, כאשר כתב האישום הוגש לבסוף בהתאם לראיות שקשרו את המבקש למיוחס לו. בנוסף, בהתבסס על עברו הפלילי של המבקש וכן אופי העבירה, אני קובע כי היה מקום להגשת בקשה למעצר עד לתום ההליכים, זאת על מנת לאפשר לבית המשפט לשקול את מלוא השיקולים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לא קיימת במקרה זה כל הצדקה לפיצוי המבקש בגין הגשת כתב האישום כנגדו, וכי המבקש לא הוכיח את זכאותו לפיצוי זה. המזכירות תודיע לצדדים.

האחד- נובע מהרכיב הראשון, דהיינו כאשר סכויי התביעה קלושים לכאורה, יש הצדקה להבטיח זכותו של הנתבע להחזר הוצאותיו.

אשר בקשת התובע להזמנת עדים התובע מבקש לזמן את מר אלי הבלין ואת גב' אסתר פישר, בטענה שאלו שמעו מהנתבעת את סיבותיה לביטול הנישואין עם התובע.

...

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ונוכח מגמת הפסיקה בבקשות מסוג זה - החלטתי לדחות את הבקשה, כפי שיובהר להלן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועל מנת להגיע לחקר האמת - הבקשה להזמנת העדים מתקבלת.

אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: א. הבקשה להפקדת ערובה - נדחית.

לכתב התביעה צורף נסח של רשם החברות, התכתבות ווטספ בין התובעת לנתבע 1 שלפיה אומר הנתבע 1 לתובעת כי אין החזר כספי אך הוא יבוא לקראתה ויתן לה זכוי למימוש באחת משתי מסעדותיו באילת ואילו התובעת דוחה את הצעתו.

הנתבעים זכאים לראות בהסכמת בן הזוג להסכם כשהיא משולבת במקדמה ששולמה - הסכמה משותפת של שני בני הזוג לכל האמור בהסכם, ואין עליהם לדוק פורתא ולבחון האם בן הזוג לבדו הסכים לאמור בהסכם לפיו המקדמה לא תוחזר בעוד התובעת רק משלמת מקדמה שאמורה להיות מוחזרת לה. עובדה היא שכאשר הנתבע 1 כותב לתובעת בווטספ ששמע על ביטול החתונה וכי הוא מסכים לזכות אותה בארוחות, היא משיבה לו שמקור הקבלות של המקדמה אצל בן הזוג, למרות שבתביעתה טוענת שהיא זו ששילמה, דבר המעיד על כך שההסכם ותשלום הכספים נעשו על ידי שני בני הזוג בעודם מתכוונים להתחתן, ודבר זה אף מתאים להיתנהגות מקובלת בין אנשים העומדים להנשא.

בשל התוצאה אליה הגעתי אינני מחייבת אף צד בהוצאות.

...

לאחר ששמעתי את הצדדים אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת 1,000 ₪ בלבד, מהנימוקים כדלקמן: ראשית - לא קבלתי את טענת התובעת לפיה יש להחזיר לה את המקדמה כי העסק פועל ללא רישיון.

סוף דבר - אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך 1,000 ₪ תוך 30 יום מהיום בכפוף להודעת בן הזוג לתיק בית המשפט, עד התאריך הנ"ל, כי לא יתבע אף הוא את הנתבעים.

לפנינו עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 08.06.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-ההחלטה) בגדרה היתקבל ערעור משיבה 3 (להלן: המשיבה) על החלטות בית הדין הרבני האיזורי בפתח-תקווה (להלן: בית הדין הרבני האיזורי) מיום 22.12.2022 ומיום 29.12.2022, תוך שנקבע כי בית הדין הרבני האיזורי רכש סמכות לידון בתביעת המזונות אשר הוגשה על ידי המשיבה.

רקע והשתלשלות העניינים העותר והמשיבה נישאו זה לזו במהלך שנת 2009 ובהמשך הדברים הביאו יחד לעולם שלושה ילדים, אשר לעת הזו, הם עודם קטינים.

לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה למזונות זמניים, ניתנה החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 27.12.2021 (השופטת ר' מקייס), בה נקבע כדלקמן: "בשלב מקדמי זה, בהעדר התמונה העובדתית במלואה ולאור טענות המבקשת בדבר הכנסות הצדדים וגילאי הקטינים (כולם מעל גיל 6) ובשעה שהסוגיות הרכושיות וענייני הקטינים נידונים לפני כבוד בית-הדין הרבני, ביהמ"ש קובע כי הצדדים ישאו בחלקים שוים ביניהם בהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים וכן בהחזרי המשכנתה.

...

לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים.

בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה.