מאחר והדברים – עם כל חשיבותם לתיקים אחרים – אינם רלבאנטיים לבקשה זו, לא ראיתי לנכון לפרט את כל נימוקי בית המשפט העליון, שניתנו על ידי כב' השופט – כתוארו אז – אליקים רובינשטיין – שלדבריו הסכימו כב' השופט יצחק עמית וכב' השופט אורי שהם בע"פ 351/14 מדינת ישראל נ' מראד פקיה, ביום טז באדר א תשע"ד (16.2.14), בפסקות יב-יז, לחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין, ודי לצורך הבנת החלטה זו, בציטוט הפסקה המסכמת של פסק הדין – פסקה יח:
"העירעור מתקבל אפוא במובן זה שזיכויו של המשיב – מבוטל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע את גורמי המדינה במעמד צד אחד. לאחר מכן יכריע בית המשפט בעתירתו של המשיב לגילוי ראיה לפי שיקול דעתו, ואיננו מביעים כל דיעה. פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 26.11.13 יפורסם, באופן שיושמטו ממנו הפרטים לגביהם ניתנה תעודת החיסיון, ובכלל זאת פרטים כלשהם הנוגעים למדובר, לרישום הפלילי שלו ולעונשים שהוטלו עליו. בנסיבות העניין, ובהתאם לאמור, הננו מורים על ביטול פסיקת ההוצאות בהן חוייבה המדינה".
ה.3 ה"סיבוב" השני – עד 22.5.14
בעקבות החלטת בית המשפט העליון בע"פ 351/14 הנ"ל, נקבעו מועדי דיון, המדינה הוציאה תעודת חיסיון נוספת והמדובב העיד במשך מספר ישיבות.
הסברתי באולם כי שאלה זו אינה חותרת תחת חיסיון המדובב ונועדה להבטיח את חקר האמת, שכן ממה נפשך: אם אכן המדובב לא העליל על אדם אחר, כפי שמאמינה כנראה המדינה, כי אז הדבר מוסיף לאמינות העד המדובב; אם מאידך גיסא, תשובת העד תהיה כי הוא אכן העליל במישטרה על אדם אחר, הדבר חשוב מאד לביה"מ כדי לדעת האם להאמין למדובב, או שמא, כטענת עו"ד סודרי, אם הוא העליל פעם אחת על אדם אחר, יכול להיות שהוא מעליל גם על מרשו של עו"ד סודרי.
אשר לטענה כי אין אינדיקאציה לכך שהנאשם עשה סימנים למדובב, לאור העובדה שהשוטרים בעמדת התצפית לא העידו על כך, תשובת המדינה (בסעיף 15 לתגובה) היא כי השוטרים לא הבחינו בכך אך אין בכך כדי להביא למסקנה כי מדובר בסיטואציה שבה לא היה מקום להגיש כתב אישום.
בתשובה לטענת המדינה כי חלק מהישיבות נועדו לדיון בהסרת החיסיון ואינם קשורים לזיכוי בשל עדות המדובב, כבר השבתי לעיל כי הסנגור לא יכל לצפות מראש כי הזיכוי יהיה עקב נימוק זה או אחר של בית המשפט וחובתו הייתה לייצג את מרשו באופן שכל טענה של המדינה תבחן על ידו ואם הגיע למסקנה כי יש מקום לתקוף את תעודת החיסיון, פעל כדין, גם אם טענתו לא התקבלה במלואה והוא זכאי להוצאות משפט בגין פעולות אלה.
...
התנהלות ההליך
מסקנתי היא כי התקיים התנאי הראשון האמור בסעיף 80 וכי תובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על בסיס חומר הראיות שהיה בפניו.
בתשובה לטענת המדינה כי חלק מהישיבות נועדו לדיון בהסרת החיסיון ואינם קשורים לזיכוי בשל עדות המדובב, כבר השבתי לעיל כי הסניגור לא יכל לצפות מראש כי הזיכוי יהיה עקב נימוק זה או אחר של בית המשפט וחובתו הייתה לייצג את מרשו באופן שכל טענה של המדינה תיבחן על ידו ואם הגיע למסקנה כי יש מקום לתקוף את תעודת החיסיון, פעל כדין, גם אם טענתו לא התקבלה במלואה והוא זכאי להוצאות משפט בגין פעולות אלה.
לפיכך, אני מחייב את המדינה לשלם לנאשם באמצעות בא כוחו עו"ד קובי סודרי, סך של 214,330 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על פי סעיף 3א סיפא לחוק ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת מיום הגשת הבקשה (16.3.15), על אף, שלכאורה, ניתן על פי סעיף 5(א) רישא לחוק הנ"ל, לקבוע כי תקופת הריבית תהיה מיום "היווצרות עילת התביעה", שיכולה להיות כל אחד מימי המעצר או כל אחת מישיבות בית המשפט.
