ביטול חיוב עו"ד בהוצאות בגין התבטאויות בלתי מקובלות

בס' 88 לתצהירה היא ביקשה לחייב את המבקש בהוצאות עו"ד בסך 80,000 ₪.

בפסק הדין בתביעה הקודמת התייחסה כב' השופטת ירדנה סרוסי בפיסקה 54 לטענות המשיבה לפיהן יש לפטור אותה מהשבת הכספים למבקש עקב נזקים שנגרמו לה, ובראשם אי העסקתה אצל המבקש וכן לכך שיש לחייב את המבקש בתשלום פיצויים של 10% משווי הדירה כפצוי מוסכם מקובל במכר דירות, ובהקשר זה קבעה כב' השופטת סרוסי בפיסקה 55: "לא ניתן לקבל טענות אלו של הנתבעת. ראשית, הנטל בעיניין זה הוא על הנתבעת, ועליה להוכיח את נזקיה או את ההיתחייבות לתשלום פיצוי מוסכם. מלבד אמירות בעלמא לא הובאה כל ראיה או אסמכתה לאותם נזקים או פיצויים מוסכמים, וודאי שלא לשיעורם. שנית, בסעיף א' תחת הכותרת "שונות", צוין במפורש כי "הסכם זה ממצה את מלוא ההסכמות בין הצדדים, ומבטל כל הסכם, הסכמה, זיכרון דברים, מצג קודם או התחייבות אחרת". בהסכם אין כל אזכור לעניין ההבטחה הנטענת להעסקתה של הנתבעת בשיווק המשרדים ולפיכך, לא ניתן לקשור בין אותה הבטחה נטענת לבין ההסכם.

...

השתק עילה ביחס לראשי הנזק: לאחר שבחנתי טענות הצדדים לגבי השתק עילה, אני קובעת כי דין הטענה להידחות.

בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין Air Via בפס' 23: "(...) הטיעון הראשון אינו יכול להצליח, מהטעם שלא ניתן לומר במקרה זה שהתובעת (Air Via) הייתה חייבת למצות את עילת התביעה ליתרת דמי הביטול במסגרת הליכי הבוררות. אף אם נניח כי Air Via יכלה להגיש תביעה שכנגד במסגרת הליכי הבוררות (טענה עליה חלקה Air Via) הרי שאין כל בסיס לטענה כי הייתה עליה חובה להגיש תביעה שכזו. ודוק, ישנם מצבים בהם עילה שצריך היה תובע לכלול בהליך הראשון נחשבת כממוצה למרות שלא נדונה בפועל. ואולם במה דברים אמורים? במצב בו התובע בחר להגיש את התביעה בעילות מסוימות, ונמנע מלהגיש אותה בעילות אחרות שראוי היה כי יכרוך יחד עמן (ראו, למשל, ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(2) 937, 943 (1959); עניין קלוז'נר, עמ' 594-593; ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח, [פורסם בנבו] פסקה 6 (18.4.2007); ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (12.7.2015)). לא זהו מצב הדברים בענייננו. Air Via לא הגישה כל תביעה במסגרת הבוררות, אלא התגוננה בלבד. במצב דברים זה הטענה כי הייתה עליה חובה למצות את הליכי הבוררות, ולהגיש תביעה שכנגד, אינה תואמת לא את הסכמות הצדדים ולא את הדין". (ההדגשות שלי – נ.מ.ש.) לפיכך, אין לקבל טענה זו. לנוכח האמור לעיל והמסקנה אליה הגעתי, אינני סבורה כי נעשה במקרה דנן שימוש לרעה בהליכי משפט אשר מצדיק את הסעד הקיצוני של סילוק התביעה על הסף.

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן חלקי באופן שבו המשיבה מושתקת מלתבוע פיצויים בגין ראש הנזק של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתביעה הקודמת, וכן מנועה מלהעלות כל טענה הסותרת את הממצאים הפוזיטיביים שנקבעו בפסק הדין, כפי שציינתי לעיל.

הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין שבה אישרה כי אכן קיבלה את התביעה והתכוונה להגיש כתב הגנה, אולם לטענתה, עקב מחסור כלכלי, לא עשתה כן. בהסכמת התובע פסק הדין בוטל ביום 12.11.20, אם כי הנתבעת חויבה בהוצאות בגין ההליכים עד לאותו מועד.

הנתבעת טוענת באריכות כי היא הייתה משוכנעת באמיתות הדברים עקב כך שהתובע אחז בירכה, אולם כפי שקבעתי מצאתי כי אמירה זו אינה אמת, גרסה הזו הובאה רק בדיון ההוכחות כאשר בשני דיונים קודמים (וגם לפני מח"ש) הזכירה רק את הנחת האזיקים.

והסיף על כך כב' השופט חשין כי:- "כשהוכח שאמנם בלשון הרע עסקינן, יישא המפרסם בכל התוצאות הנובעות מהפרסום, קרי: בפיצויים בשיעור מלא על הפגיעה בפרטיותו של הנפגע, בהשפלה שסבל, בכאבו ובשמו הטוב. סבור אני כי הסטאנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר" (שם, עמ' 528) סקירת הפסיקה מלמדת כי אין קו אחיד, יש המחמירים יותר ויש המחמירים פחות.

לסיכום – הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל החזר אגרה) בסך 7,500 ₪ וזאת מעבר לחיוב בו חויבה הנתבעת בגין ביטול פסק הדין.

...

לפיכך יש לקבוע כי בפרסום זה יש משום לשון הרע, כי הוא עומד בתנאי הפרסום וכי אין לנתבעת כל הגנה ועל כן דין התביעה להתקבל.

והסיף על כך כב' השופט חשין כי:- "כשהוכח שאמנם בלשון הרע עסקינן, יישא המפרסם בכל התוצאות הנובעות מהפרסום, קרי: בפיצויים בשיעור מלא על הפגיעה בפרטיותו של הנפגע, בהשפלה שסבל, בכאבו ובשמו הטוב. סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר" (שם, עמ' 528) סקירת הפסיקה מלמדת כי אין קו אחיד, יש המחמירים יותר ויש המחמירים פחות.

לסיכום – הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל החזר אגרה) בסך 7,500 ₪ וזאת מעבר לחיוב בו חויבה הנתבעת בגין ביטול פסק הדין.

" גם אחרי שהוגש כתב התביעה בהליך דנן, לא מצאה נתבעת 1, אשה מנוסה בעלת מספר עסקים המיוצגת על ידי עורך דין, להגיש כתב תביעה שכנגד או לתבוע את התובעת או מר אלוק בהליך נפרד בשל החיובים בהם חויבה במשך חודשים על פי ההסכם.

גם אם כטענתה- אשר לא הוכחה- החליטה לבטל את כרטיס האשראי ממנו חויבה ואף לסגור את חשבון הבנק, המנעות נתבעת 1 מהגשת תלונה למשטרת ישראל בגין זיוף חתימה ו/או גניבת פרטי אשראי, וממיצוי זכויותיה הנטענות מול התובעת, אומרת דרשני.

יש בהסתרת עובדות מהותיות אלה משום אי אמירת אמת הפוגמת את גירסתה של נתבעת 1 במלואה.

בנסיבות אלה, מסקנות השמאי מטעם התובעת מקובלות עליי.

כמו כן, תישא נתבעת 1 בהוצאות התובעת, כולל אגרת בית המשפט כפי ששולמה- כולל מחצית שניה אשר תשולם בתוך 14 יום ככל שטרם שולמה- ושכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪.

...

סבורני אם כן כי ככל שנתבעת 1 הייתה מקבלת חיוב נוסף עבור רכב שלא ביקשה לשכור, מיד הייתה מבחינה בכך והייתה פועלת לבירור העניין.

גם מסיבה זו, שוכנעתי כי נתבעת 1 הייתה צד להסכם כטענת התובעת.

לאור האמור, שוכנעתי כי נתבעת 1 צד להסכם מכוחו הושכר הרכב עבור עסקיה.

סוף דבר לאור המקובץ, התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת במלואה.

בהמשך לכך, ביום 5/11/23 קבעתי כי הדיון שנקבע לפניי מבוטל, והתיק מוחזר לכב' השופט שרון לקביעת טיעונים לעונש לפניו לאחד מימי הדיונים הקבועים לפניו לכל המוקדם בחודש דצמבר 23'.

יתר על כן, מתן אפשרות לעורך דין להביע עמדתו נוכח שקילת חיובו בהוצאות אישיות הנו צעד מקובל ומושרש בפסיקה לעניין זה, שהרי החלופה לו הנה חיוב בהוצאות ללא מתן זכות טיעון.

אולם, כאשר מדובר בהשחתת זמנו של בית המשפט עקב מה שהתגלה כהתנהלות מכוונת, בודאי שיש מקום לחיוב בהוצאות; וכאשר הדבר מלווה בעוד ועוד אמירות שאין מקום לקבלן מעורך דין כלפי בית המשפט, בין על פי תוכנן ובין נוכח אי התאמתן לעובדות, והכל כפי שפורט לעיל, יש מקום לחיוב בהוצאות בסכום גבוה יחסית.

...

יתר על כן, קריאת התגובה הביאה אותי למסקנה כי יש מקום דווקא להוצאות בסכום גבוה יחסית.

בסופו של דבר סברתי כי הנכון הוא לחזור על סכום ההוצאות שנפסק בעבר.

סוף דבר, אני מחייב את עו"ד עלא תלאווי בהוצאות אישיות בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו עד ליום 1/2/24.

ביום 27.6.2017 פנה אל החברה עו"ד רועי בליטנטל, ממונה חטיבה ארצית באיגוד עובדי התחבורה בהסתדרות, ובקש לבטל את זימונה של המערערת לועדת המשמעת, תוך שציין במכתבו שטרם קיבל את תגובת המערערת, אך לצד זאת כתב כי ההסתדרות תוודא שמובן למערערת כי "מעמדה כחברת מועצת העובדים אינו פוטר אותה מחובותיה כעובדת החברה, ובכלל זה שמירה על תרבות דיון ועל כבודם של העובדים" וכן הבהיר כי "ההיתנהגות המתוארת בתלונה אינה מקובלת על ההסתדרות". החברה נענתה לפנייה והודיעה כי יבוטל ההליך המשמעתי ולא יינקטו כנגד המערערת הליכי משמעת בגין מעשים שביצעה בעבר, אלא אם המערערת תבצע בעתיד מעשים המהוים הפרת משמעת.

על יסוד כל האמור, נדחתה תביעתה של המערערת לסעדים הצהרתיים וכספיים, והיא חויבה בתשלום הוצאות אל על בסך של 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

טענות המערערת: בתמצית, המערערת טענה כי אל על נקטה נגדה הליכי משמעת בשל פעילותה למען הדיילים ועל מנת לסכל את פעילותה זו, ובתוך כך היתעלם בית הדין האיזורי מהודאת גב' גריסרו בחקירתה הנגדית; באמצעות פסילתה מלשמש בתפקיד דיילת אויר בהליך המשמעתי ביטלה אל על את תוצאות הבחירות שבהן נבחרה המערערת לנציגת סקטור הדיילים הקבועים במועצת העובדים; בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לכך שהתלונות המשמעתיות נובעות כולן מהתבטאויות של המערערת במסגרת פעילותה כנציגת העובדים ובסמיכות זמנים להאצת פעילותה, עובדה המחייבת העברת נטל הראייה למעסיק להוכיח כי ההחלטה לא התקבלה משיקולים זרים וזאת ברף הוכחה מוגבר; בהתעלמו מההקשר של התבטאויות המערערת, שגה בית הדין האיזורי גם בקביעתו כי היתנהלות המערערת הייתה לא מקובלת וגם בקביעתו כי החברה לא נהגה באכיפה בררנית ובחוסר שויון; החברה פגעה בחופש הביטוי של המערערת כחברת ועד; ככל שהמערערת חרגה מהנורמות המקובלות בפעילות למען העובדים, העניין היה צריך להיות מטופל על ידי ארגון העובדים ולא בהליך משמעתי שנוקט המעסיק; העונש שהוטל על המערערת אינו הולם ואינו מידתי; נפלו פגמים בהליך לפני ועדת המשמעת ובהליך קבלת ההחלטה על תפקידה החלופי של המערערת.

נקדים ונאמר כי מקובלת עלינו טענת המערערת כי ככל שהמעסיק נוקט הליך משמעת כנגד חבר ועד עובדים בשל התבטאויות או מעשים שנעשו במסגרת פעילותו בועד העובדים יש לבחון בקפדנות רבה את שיקוליו של המעסיק ולוודא כי המניע האמתי להליך המשמעתי אינו היתנכלות או ניסיון להרתיע את חבר הועד מהמשך פעילותו למען העובדים.

...

אשר לטענת המערערת בדבר הפגיעה בחופש הביטוי הארגוני - בנסיבות העניין לא מצאנו מקום להידרש לכל ההיבטים, ובכל מקרה חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל, ואינו מכשיר כל אמירה בכל סגנון.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.