ביטול חיוב בהפרשי הצמדה וריבית במנהל מס רכוש

העירעור, שהוגש על ידי מנהל מס רכוש בנתניה (להלן גם: "המערער") מתייחס לביטול החיוב בהפרשי הצמדה וריבית.

...

חיוב בהפרשי הצמדה וריבית – סוף דבר סופו של דבר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, משנקבע החיוב במס, הרי שלצורך גביית המס הריאלי המוטל על הקרקע, יש הצדקה לחיוב בתשלום הפרשי הצמדה, ללא קנסות וללא ריבית.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל באופן חלקי, והערעור שכנגד נדחה.

בנסיבות העניין החלטתי להימנע מהטלת צו להוצאות.

כפי שנפסק במקרה אחר בו ניתן היה לגבות מס ממספר חייבים: "רשאי גובה המס לגבות מזה או מזה לפי בחירתו. מובן שהבחירה אסור שתהיה שרירותית, אלא חייבת להיות עניינית והקושי או הקלות שבגבייה מותר שיהיו בין השיקולים העקריים" (ע"א 92/80 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' אברהם, פ"ד לו(2) 271, 276 (1982); כן השוו: ד"נ 13/70 נכסי אהרן סחרוב בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד כה(1) 457, 460 (1971)).

בשלב זה, ישיב המשיב למערערת כל סכום העולה על מחצית סכום השומה נושא העירעור, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום בפועל עד למועד ההחזר.

החיוב בהוצאות שהוטל בבית המשפט המחוזי מבוטל.

...

השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר), בגדרו נדחה ערעורה של המערערת על שומת מס בולים שהוצאה על ידי המשיב בגין הסכם הלוואה עליו היא חתומה.

ודוק: עצם העובדה כי בידי המערערת לפנות, במישור האזרחי, לחברת ק.פ.ג. נאמנות בדרישה לשיפוי, אין בה לגרוע מן המסקנה אליה הגענו.

הסעד הגעתי אפוא למסקנה כי נפל פגם בהחלטת המשיב לפיה הוצאה השומה למערערת בלבד, בלא שניתן טעם לכך.

סיכום סוף דבר – אם דעתי תשמע, אציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו.

העוררים מפנים לע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב פ"ד לז (1) 337, 351 (1983) (להלן: "פסק דין י.ב.מ.") בו קבע בית המשפט כי ניתן להגדיר את המונח "טעות" ביחס להחלטת המשיב, באחת מבין שלוש הדרכים הבאות: "א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות;

עיקר השאלות שבמחלוקת השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בערר הנוכחי הנן אלה: (1) האם השומות שהוציא המשיב לעוררים לפי מיטב השפיטה עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שחלה לגבי מסוי קבוצות רכישה בגין עיסקאות שקדמו לתיקון 69 לחוק מסוי מקרקעין? (2) ככל שחל שינוי בהלכה הפסוקה לאחר הוצאת השומות לפי מיטב השפיטה – האם רשאי היה המשיב לשנותן מכוח סעיף 85(א)(3) בחוק מסוי מקרקעין בשל "טעות" שנפלה בהן? (3) האם עיקרון "אחידות המס" מצדיק את הוצאת השומות החדשות – כטענת המשיב, או את ביטולן – כטענת העוררים? (4) ככל שייקבע כי אין לבטל את השומות החדשות – האם יש מקום לבטל את חיובם של העוררים בתשלום קנסות והפרשי הצמדה וריבית? דיון והכרעה רקע נורמאטיבי - תיקון שומה בשל טעות האפשרות לתקן שומה קבועה בסעיף 85(א) בחוק מסוי מקרקעין, הקובע כדלקמן: "המנהל רשאי, בין ביזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה שנעשתה לפי הסעיפים 78, 79 ו-82, תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים האלה:

...

ברוב דברי החקיקה, מקור הסמכות לתקן החלטה של המשיב הוא סעיף 15 לחוק הפרשנות, אולם כב' השופט ברק קבע בע"א 736/87 יעקובוביץ נ. מנהל מס שבח, פ"מ מה(3) 365 כדלקמן: "לא מצאנו במקרה המסוים של שומה לצרכי מס שבח מקרקעין כל טעם, מדוע אותם שיקולים, שהם יפים לעניין שינוי החלטות מנהליות באופן כללי...לא יהיו יפים גם בעניין המסוים הזה. אין, לדעתנו, כל סיבה שסמכותו של מנהל מס שבח לשנות החלטות שומה תהא שונה בהיקפה מסמכותו של מנהל מס רכוש לשנות החלטות שומה. העובדה שהסמכות הראשונה קבועה בחוק ספציפי בעוד שהסמכות השנייה קבועה בחוק הפרשנות, אינה סיבה מוצדקת ליצירת אבחנה". ועוד נקבע: "זו גם דרכה של הפסיקה מאז ומעולם בכל הקשור בשינוי החלטות מנהליות. הסמכות לשנות החלטה מנהלית צריכה להיות מופעלת מתוך מתן תשומת לב לזכותו של הפרט לשמור על זכויות שהתגבשו בידיו עקב ההחלטה, ותוך התחשבות בהסתמכותו עליהן. אכן, סמכות השינוי לחוד והפעלת שיקול הדעת במסגרת הסמכות לחוד". בע"א 1458/99 רוזנברג נ. מנהל מס שבח קובע כב' השופט אנגלרד, המצטרף לפסק דינו של כב' השופט ריבלין: "הגישה, לפיה ניתן להפריד לצורך סעיף 85 בין שני ההיבטים של השומה – ההיבט המתייחס למיסוי העסקה בהווה וההיבט הצופה פני עתיד – מוקשית בעיני. שינוי רטרואקטיבי של סיווג העסקה נשוא השומה פוגע בעקרון הסופיות של ההחלטה המנהלית של רשויות המס וכן באינטרס ההסתמכות של האזרח. גם כאשר שינוי הסיווג נעשה אך ורק לצורך הטלת מס על עסקאות מאוחרות בקרקע, יש בו מידה של רטרואקטיביות. תיקון שומות באופן רטרואקטיבי הוא דבר חריג ומן הראוי להגביל את היקף תחולתו". כל האמור לעיל הינם דברים כלליים הנוגעים לשימוש בסעיף 85 לחוק המיסוי.

אולם, לאחר שנערכו דיונים רבים בדרגים הגבוהים ביותר ברשות המיסים, הגיע רשות המיסים למסקנה, כי לאור המצב המשפטי באותה העת לרבות הלכת גולן, קבוצת רכישה מסוג העוררים אינה רוכשת דירות מגורים אלא קרקע בלבד.

נימוקי העוררים בסיכומיהם מקובלים עלי ועדיפים על נימוקי בא כח המשיב בסיכומיו! לגבי טענת ההסתמכות של העוררים אני מוצא כי אין צורך לדון בה לאור כל האמור לעיל.

מחמת מחדלה של המבקשת שלא דאגה, החל משנת 1948 ועד מועד תשלום המס , לרישום הקרקע על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים הוא שלם בטעות את המס שאינו חייב בו שכן המכר בטל בהעדר זכות של המוכר בקרקע (ראו גם מכתבו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים מיום 08/10/07 , נספח ו' לכתב התביעה).

המסגרת הנורמאטיבית: חוק מס רכוש: סעיף 56 לחוק מס רכוש (לפני תיקון 25 מיום 11/07/94, להלן- "תיקון 25") קובע: " אדם שהגיש למנהל, תוך ארבע שנים מיום תשלום המס על קרקע, דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס ולא היה חייב לשלמו , יוחזר לו הסכום האמור בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום תשלום מס עד יום ההחזר". סעיף 56 לחוק מס רכוש אינו יוצר איבחנה בין מס ששולם בטעות למס ששולם ביתר.

...

טענות הצדדים : המבקשת טענה בכתב ההגנה ובבקשה לסילוק על הסף (להלן-"הבקשה) כי התביעה לוקה בהתיישנות , בחלוף עשרות שנים ממועד תשלום המס ועד מועד הגשת דרישה להשבה של המס ולאחריה, התביעה . הדרישה להשבה הוגשה רק בשנת 2008 בשעה שהמס שולם כבר בשנת 1979 . לפיכך חלה התיישנות כאמור בסעיף 56 לחוק מס רכוש ודין התביעה להידחות כפי שהודע למשיב (מכתבו של מר אסולין מאגף מיסוי מקרקעין מיום 06/02/11, נספח ז' 3 לכתב התביעה; מכתבו של עו"ד שאול כהן מלשכת מיסוי מקרקעין מיום 20/03/12 , נספח ח' לכתב התביעה).

בקביעתי זו, אין משום הכרעה בשאלת קיומה של הודאה כאמור, כי אם בדבר צורך לבחינה עובדתית של התנהלות הצדדים בקיום פגישות ביניהם ומשלוח מכתבים ביניהם בנוגע לדרישת המשיב להחזר המס וככל שלא תוכח הודאה במקצת, דין התביעה להידחות על הסף כבקשת המבקשת , בחלוף מעל 30 שנה מהמועד בו נוצר כוח התביעה.

לפיכך, בשלב מקדמי זה שעה שטרם נשמעו הראיות בטענת ההתיישנות הטעונה בירור עובדתי אין להורות על סילוק על הסף בהיותו סעד דרסטי ודין הבקשה להתברר לגופה.

הואיל וחלפה תקופת ההתיישנות מהמועד בו נולד כוח התביעה למעט ככל שיוכיח המשיב שהוארכה התקופה לפי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות , אני מורה על הגשת תצהירים בטענת ההתיישנות.

את מהות התביעה הראשונה הגדיר התובע 1 כתביעה "כספית, חוזית, ביטוחית". המבטחת הגישה הודעת צד ג' נגד חב' אלקטרודן סחר בע"מ ונגד חב' ווסטל (הנתבעת 2) על הסך 2,161,121 ₪ המהוים את סכום תביעת תביעת התובע נגד המבטחת בתוספת תגמולי הביטוח ששילמה המבטחת לתובע 1 לפני הגשת התביעה והוצאות בהן נשאה לבירור חבותה על פי פוליסת הביטוח, בתוספת הפרישי הצמדה ורבית.

(ההדגשה שלי-י.ז.) ובסעיפים 68 ו-69 לפסה"ד טבע כותב כב' השופט גרוסקוף כדלקמן: "לצורך הוכחת קיומה של זכות תביעה מכוח מנגנון התיחלוף המעוגן בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, על המבטחת בביטוח שיפוי להוכיח קיומם של שלושת אלה: התגבשות חבות חוזית של המבטחת כלפי המבוטח, על פי פוליסת ביטוח תקפה; ביצוע תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח בהתאם לחבות זו; וחבות של אדם שלישי לפצות או לשפות את המבוטח בגין מקרה הביטוח, תהא מקור החובה אשר תהא (למעט אם מקור החובה נובע מחוזה ביטוח נוסף של המבוטח) (ראו: ע"א 7287/12 חתמי לויד'ס נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (9.12.2014) (להלן: עניין חתמי לויד'ס); אורי ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 154-153 (בסדרה פירוש לחוקי החוזים, גד טדסקי עורך, 1984) (להלן: ידין); ששון-דיני ביטוח, בעמ' 377-376; אליאס, בעמ' 1183-1168. כן ראו: פרידמן, ביטוח רכב מנועי, בעמ' 367-366; ולר, כרך שני, בעמ' 266-257). אשר לשני היסודות הראשונים, הללו ייבחנו על פי סבירות שיקוליה של המבטחת בהחלטותיה, הן לעניין קיום החבות על פי הפוליסה והן לעניין שיעור תגמולי הביטוח ששולמו (ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 571-569 (1997); עניין חתמי לויד'ס, פסקה 15; ידין, בעמ' 155-154). אשר ליסוד השלישי, יוער כי על פי רוב, החייב הוא מי שגרם למבוטח נזק, ואולם הוראת החוק נוקטת בלשון "אדם שלישי", ומשכך אין הזכות מוגבלת כלפי "מזיק" בלבד (ראו רע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 5 (28.2.2012)).

חב' וסטל שילמה על פי הסדר גישור למבטחת סך של 1,250,000 ₪, שהוא סכום לא מבוטל, וסביר מאד שהיא בדקה שוב ושוב, במסגרת הערכת הסיכונים שלה את נסיבות השריפה, את הגורם לשריפה ואת גובה הנזק.

...

סיכומו של דבר: מנגנון התחלוף הוא דרך המלך להסדרת מערכת היחסים המשולשת: מבטחת הניזוק – ניזוק מבוטח – מזיק כאשר חיובי המבטחת והמזיק אינם מצטברים.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את בקשת חב' וסטל לסילוק התביעה על הסף.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקשת, חב' וסטל, לסלק את תביעת התובעים על הסף.