ביטול חיוב בדמי ביטוח לאומי על הכנסות חריגות

הנשיא יגאל פליטמן לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו (הנשיאה אפרת לקסר; ב"ל 5080/09), אשר דחה את תביעת המערערים להורות על ביטול חיובם בדמי ביטוח לאומי על "הכנסה חריגה" בסך של 657,363 ש"ח. הרקע העובדתי א. עד ליום 31.12.2003 ניהלו המערערים שותפות לא רשומה, במסגרתה שולמו דמי ביטוח לאומי למשיב (להלן - המוסד).

...

וכך נאמר שם: "יש לבחון במבט רחב את מסכת חקיקת הביטחון הסוציאלי, עם החקיקה המשולבת בה, כגון הקביעות בפקודה המשפיעות על הוראות חוק הביטוח הלאומי. ראיה שכזו מוליכה למסקנה כי קביעות עובדתיות הנעשות על ידי רשות מנהלית אחת, על פי סמכות שבחוק, ראויות לכיבוד על ידי רשות מנהלית שנייה, כאשר הנושא הנדון קשור או משותף לפעילויותיהן ולסמכויותיהן של שתי הרשויות. ... דוגמא לכך היא ההוראה בסעיף 164(א) לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כי מהכנסת עובד עצמאי על פי שומת מס הכנסה, יופחתו סכומים מסוימים שפורטו ... חזקה היא כי פקיד השומה פועל כהלכה בקביעה האם הוצאות מסוימות של מעביד הן בגדר "הוצאות עודפות", ועל כן יש מקום לכך שקביעה זו תכובד על ידי המוסד.

לאחר שעיינו בטענות המוסד ובתעודת עובד הציבור שהגיש לבית דין זה מר שמיסיאן השתכנענו, כי ההסכם אמנם התייחס לשנים 2004 ו- 2005, אך בכל הנוגע לשנת המס 2004 התקבל הדיווח של החברה ושל המערערים, ולא היה צורך בהתחשבנות נוספת, ואילו ההסכם עצמו, דהיינו – ההסכם למסות את יתרות החוב של המערערים לחברה בשיעור של 25%, בדומה לשיעור המס על דיבידנד, יוחס לשנת המס 2005 בלבד.

סוף דבר- הערעור נדחה.

לפנינו תביעה שהגיש מר מאיר בן חמו (להלן – התובע) כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לביטול דרישת תשלום דמי ביטוח מיום 26.1.12.

ביום 26.1.12 הוצאה לתובע הודעת חוב מטעם הנתבע (נ/1) בה נידרש לשלם סך 30,160 ₪ בגין הפרישי שומה על הכנסה חייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי לשנת המס 2004.

כבר כאן יצויין, כי בכתב התביעה טען התובע לחריגה מסמכות של מנהל הגבייה הבכיר אצל הנתבע, אלא שטענה זו לא נטענה על ידי התובע בסיכומיו ולפיכך מדובר בטענה שנזנחה - ואין לידון בה. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו ומטעם ההגנה – הגב' ג'ולייט שאובי.

...

בהמלצת בית המשפט נחתם, ביום 20.11.2011, הסכם פשרה (נ/4) בין התובע לבין רשות המיסים, במסגרתו הוסכם כי התובע ישלם לרשות המסים סך 100,000 ₪ בגין חובות מס משנת המס 2004 (להלן – הסכם הפשרה).

כבר כעת יאמר כי אנו דוחים את טענת התובע לגבי הגשת הדוחות מטעמו, שעה שטענה זו לא הוכחה.

באשר לטענת התובע כי התקבלו במערכת הנתבע שומות של רשות מס ההכנסה, וזאת כבר בשנת 2005, הרי שמקובלת עלינו עמדת הנתבע לפיה הודעת החיוב יוצאת רק עם קבלת השומה הסופית.

לאור כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

עמדת הנתבע לפיה יש לחייב בדמי ביטוח את מלוא ההכנסה המופיעה בדו"ח המס של החברה, ללא הבחנה בסווג מקורותיה, מהוה חריגה מסמכות ויוצרת השלכות מרחיקות לכת של חיוב חדש של מגזרי פעילות שלמים בדמי ביטוח לאומי, ובכלל זה שוק ההון ושוק הנדל"ן. ייחוס הכנסות החברה המשפחתית לנישום המייצג, כלל לא מהוה חלוקת דיבידנד כהגדרתו בחוק החברות.

תמצית טענותיהם הנוספות של התובעים בסיכומי התשובה במועד מתן פסקי הדין בעיניין וייס ובעניין יוסף, המצב המשפטי ביחס לחבות בדמי ביטוח על הכנסות פסיביות (דיבידנד, ריבית, דמי שכירות וכו') היה שונה מהמצב לאחר תיקון 103, על כן לא ניתן להסיק מפסקי דין אלה כי לפני תיקון 103 ריווחי חברה משפחתית חויבו בדמי ביטוח לאומי באופן גורף.

תיקון 103 כלל מספר שינויים באופן הגבייה, לרבות הפחתת שיעור דמי ביטוח לאומי מהכנסה פאסיבית, ביטול פטור מדמי ביטוח בתקופת דמי פגיעה ודמי לידה והחלת פטור על הכנסות מדיבידנד שנקבע לגביהן שיעור מס מוגבל.

...

לטעמנו, ניתן לקבוע, על סמך העובדות והטענות כפי שהובאו על ידי הצדדים בהליך כאן, כי אין מדובר בשיהוי המבטל הגבייה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעות נדחות.

בשים לב לשינוי בעמדת הנתבע, כמובא בהרחבה לעיל, אנו קובעים שכל צד ישא בהוצאותיו.

לטענתו יש לבטל חיוב זה או לחילופין להטילו על חברת הביטוח "הראל". לטענתו, הוא היה פונה באופן קבוע לנתבע, מקבל פנקס תשלומים, מברר מה גובה החיוב שלו בדמי ביטוח לאומי ומעולם לא נימסר לו שישנה טעות.

חוק הביטוח הלאומי קובע, לעניין ההכנסה החייבת בדמי ביטוח, כי חישוב הכנסתו של עובד ייעשה "מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה" (סעיף 344(א) לחוק).

בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה נקבע: "מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם תושב ישראל שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל ועל הכנסתו של אדם תושב חוץ שהופקה או שנצמחה בישראל, ממקורות אלה:

לצד זאת, בית הדין הארצי הנכבד עמד בפסק דינו בעיניין מיזל על כך שרק בנסיבות חריגות יצדיקו פגמים ביישום החובה לפעול לגביית חוב במהירות, החלה של דוקטרינת ההשתק המינהלי באופן שיאיין את סמכות הגביה שבדין.

...

בשים לב להיותם של דמי הביטוח תשלום חובה ובשים לב לתכליתם כמקור מימון הגמלאות, הרי שלא על נקלה ייחשב שיהוי לכזה המאיין את הגבייה, ואין אנו סבורים שיש במכתבה של גב' ארזי בכדי לשנות ממסקנתו.

הנה כי כן, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית, אנו סבורים כי לא בוסס שיהוי המאיין את גביית קרן החוב בדמי הביטוח.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפניי תביעתה של התובעת, חברת פיק מוסיקה בע"מ (להלן – התובעת או החברה) לקבוע כי היא אינה חייבת בדמי ביטוח לאומי עבור הכנסות בשנים 2010 עד 2013, ולהורות על ביטול מלא של החיובים, לרבות קנסות וריבית.

מכאן, שחילוץ חלק מתחשיבי שומת מס הכנסה וביסוס הקביעה על תחשיבים פנימיים אלו, אינו צודק; (7) זקיפת שווי הרכב כפי שנקבעה ברישומים פנימיים של מס הכנסה, שלא היוו חלק מהסכמי השומה שנחתמו בין הצדדים, שגויה; (8) חרף האמור בהילכת גדות, זהו המקרה בו ניתן וראוי לסטות משומות מס ההכנסה, במיוחד שעה שהן אינן מפרטות את דרך קביעת השומה; לטענת הנתבע, דין התביעה להדחות מן הטעמים הבאים: (1) ביקורת הנכויים שערך הנתבע התבססה על שומת נכויים קודמת בזמן לשומה של מס הכנסה; (2) לא ברור מדוע חלק מההכנסות נרשמו כזקיפת שווי, אם אכן מדובר בדיבידנד ואין לקבל מצב בו התובעת מדווחת על הכנסותיה כזקיפת שווי, חותמת על הסכם מול מס הכנסה, וכאשר היא נידרשת לשלם דמי ביטוח טוענת כי מדובר בחלוקת דיבידנד; (3) ככל שהתובעת סברה כי חישובי מס הכנסה לעניין שווי הרכב שגויים, היה עליה להעלות טענותיה בפני הגורם המתאים ברשות המיסים.

גם במסגרת סיכומיה, בחרה התובעת שלא להתייחס כלל לעדות זו. באשר לטענת התובעת, כי זהו המקרה המצדיק חריגה מהילכת גדות, אין בידי לקבל טענה זו ומקובלת עלי הנמקת הנתבע בהקשר זה, לפיה הגם שהשומות אינן מפרטות את דרך קביעת השומה, הרי שקיימים תחשיבי מס הכנסה, שמן הראוי היה להתייחס אליהם.

...

מכאן, שחילוץ חלק מתחשיבי שומת מס הכנסה וביסוס הקביעה על תחשיבים פנימיים אלו, אינו צודק; (7) זקיפת שווי הרכב כפי שנקבעה ברישומים פנימיים של מס הכנסה, שלא היוו חלק מהסכמי השומה שנחתמו בין הצדדים, שגויה; (8) חרף האמור בהלכת גדות, זהו המקרה בו ניתן וראוי לסטות משומות מס ההכנסה, במיוחד שעה שהן אינן מפרטות את דרך קביעת השומה; לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות מן הטעמים הבאים: (1) ביקורת הניכויים שערך הנתבע התבססה על שומת ניכויים קודמת בזמן לשומה של מס הכנסה; (2) לא ברור מדוע חלק מההכנסות נרשמו כזקיפת שווי, אם אכן מדובר בדיבידנד ואין לקבל מצב בו התובעת מדווחת על הכנסותיה כזקיפת שווי, חותמת על הסכם מול מס הכנסה, וכאשר היא נדרשת לשלם דמי ביטוח טוענת כי מדובר בחלוקת דיבידנד; (3) ככל שהתובעת סברה כי חישובי מס הכנסה לעניין שווי הרכב שגויים, היה עליה להעלות טענותיה בפני הגורם המתאים ברשות המיסים.

טענת התובעת כי הלכה למעשה מדובר בהכנסות שיש להתייחס אליהן מבחינה מהותית כאל דיבידנד, לא נתמכה בכל ראיה, והואיל ואין חולק, כי גם רשות המיסים לא התייחסה אליהן באופן זה, ומשלא הוגשה כל ראיה לסתור מטעם התובעת, מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה אין זה מתקבל על הדעת שלאחר שההכנסות דווחו כזקיפת שווי והתובעת, שהיתה מיוצגת, חתמה על הסכם מול מס הכנסה, תטען מול הנתבע כי מדובר בחלוקת דיבידנד.

גם במסגרת סיכומיה, בחרה התובעת שלא להתייחס כלל לעדות זו. באשר לטענת התובעת, כי זהו המקרה המצדיק חריגה מהלכת גדות, אין בידי לקבל טענה זו ומקובלת עלי הנמקת הנתבע בהקשר זה, לפיה הגם שהשומות אינן מפרטות את דרך קביעת השומה, הרי שקיימים תחשיבי מס הכנסה, שמן הראוי היה להתייחס אליהם.

אני מקבל את עמדת הנתבע, כי בית דין זה אינו הפורום המתאים לתקיפה עקיפה של תקנות שווי רכב, ולאור העובדה שהמסד העובדתי ביחס לשוויו של הרכב לאחר שעבר תאונה, היה ידוע היטב לתובעת בשלב בו הגיעה להסכמות עם רשות המיסים, והואיל והיתה מיוצגת, חזקה עליה שקיבלה על עצמה את הקביעה ביחס לשווי הרכב.

אין בידי לקבל את ניסיונה המאוחר של התובעת לתקוף כעת את ההנחות שעמדו בבסיס אותו הסכם.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית והתובעת תשלם לנתבע השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.