ביטול חיוב אישי בהוצאות

אציין כי עוד קודם לכן, ביום 26.3.2019, דנה האספה הכללית של האגודה בחיוב הצפוי של האגודה על-ידי רמ"י בגין שימוש חורג במקרקעין, והתקבלה החלטה שלפיה "כל תשלום כתוצאה משימוש שעושה חבר בשטחים שהועמדו לשימושו יחול על החבר וכן כל הוצאה כספית אחרת שהאגודה תחויב בגלל החבר" (להלן: החלטת החיוב האישי).

במצב דברים זה, נראה כי יש לראות בסעדים בגדרם מבוקש להורות על ביטול החלטת החיוב האישי וההחלטות הנגזרות ממנה כסעדים המשמשים כ"רכב" המושך את "עגלת" הסעד המהותי המבוקש (כלשונו של השופט נ' הנדל בעיניין רשות המיסים) – שהוא ביטול החיובים האישיים של המבקשים מכוח החלטת החיוב האישי.

...

מן הכלל אל הפרט אני סבורה כי יישום הכללים האמורים על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לראות בתביעות המבקשים תביעות למתן פסק דין הצהרתי שניתן לכמת את שווי נושאן – כשווי גובה החוב בו הם חויבו מכוח החלטת החיוב האישי, וכי משכך, הסמכות לדון בתביעות אלה היא של בית משפט השלום.

אין בידי לקבל טענות אלה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

ראו בעיניין זה גם עדות התובעת 2: "ש. אם לא עמד בהתחייבויות שלו ואלו היו ההתחייבויות שלו, למה לא הגשת תביעה לאכיפת ההיתחייבות? למה צריך להטריח את רשם הירושה, את בית המשפט לעינייני מישפחה, לבטל תצהירי הסתלקות, במקום להגיש תביעה לאכיפה, לחייב אותו לשלם 2,000 ש"ח לחודש, לעמוד פה ולשכנע את בית המשפט שזו הייתה ההיתחייבות?

לגבי ההיתחייבות השנייה, התשלום לט', את לא יודעת אם עמד בה או לא, נכון? אני יודעת ממה שאמרו לי. ממה שט' אמרה, אבל לא מידיעה אישית.

אל נוכח התוצאה אליה הגעתי, בשים לב למצבן הבריאותי והכלכלי של התובעות ולקרבה המשפחתית בין הצדדים, אני מוצאת לחייב את התובעות בהוצאותיו המשפטיות של הנתבע בסך של 5,000 ₪ בלבד.

...

עיינתי בפסיקה שאליה הפנו התובעות בסיכומיהן, אך לא מצאתי כי בכוחה לשנות ממסקנה זו. מדובר במקרים שאינם רלוונטיים לנסיבות בענייננו.

לסיכום- שוכנעתי כי התובעות חתמו על תצהירי ההסתלקות מיום 01.05.18 מכלל עיזבון אימן לטובת הנתבע, במודע, ומתוך רצון חופשי וכי לא קמה לתובעות כל עילה לבטל את ההסתלקות או לחזור בהן מההסתלקות.

לנוכח כל האמור לעיל, דין התובענה להידחות.

רביעית, התקנה מאפשרת לחייב את בעל הדין בתשלום "הוצאות בפועל", בעוד שבית המשפט המחוזי חִייב את המערער בתשלום הוצאות בסך של 30,000 ₪; סכום בלתי-פרופורציונאלי, החורג מאומדן הוצאות שהוצאו בפועל, מחמת ביטול הדיון.

"בשאלת סמכותו של בית המשפט לחייב עורך-דין בתשלום הוצאות מעולם לא הוטל ספק, וגם בית-משפט זה עשה, לא פעם, שימוש בסמכות זו [...]. לכוחו של בית המשפט לעשות כן אין אחיזה בחוק החירות. מכאן שכוח זה – ככל שהוא אמנם נתון בידי בית המשפט – הריהו נובע מסמכותו הטבועה; וכך גם פסק הנשיא שמגר [...]. על-פי תפיסה זו, הכוח להשית על עורך-דין חיוב אישי בהוצאות מהוה חלק מן הכוחות הנתונים לבית המשפט, אשר, למרות שלא נקבעו במפורש בחוק החירות, הריהם כוחות הדרושים לו באופן טבעי והגיוני לשם מילוי תפקידו [...]" (ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 645 (1995); לדיון מפורט בגדרי סמכותו הטבועה של בית המשפט, ראו ער"פ 1503/21 צגאי נ' מדינת ישראל, פסקות 14-10 לפסק הדין של חברי השופט ד' מינץ (22.3.2021)).

...

מבט אל התכלית השנייה, מוביל גם הוא למסקנה דומה.

קושי נוסף שעליו ניתן להצביע, נוכח סיווג ההליך כערעור אזרחי, נוגע לכך שלפי שורת הדין, נאשם המבקש לערער על החלטה המחייבת אותו בהוצאות, ידרש לכאורה לשלם אגרה ולהפקיד ערובה בגדרי הליך הערעור, אך בכך אין כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, לוּ תישמע דעתי, אציע לקבוע כי כליפה רשאי להשיג על ההחלטה המחייבת אותו בתשלום הוצאות, עוד קודם לסיום ההליך הפלילי, בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור 'אזרחית'.

המשיב טען כי מכיוון שהמנוח הוא זה שנשא בתשלום הכספים למערערים על פי פסק הדין בהליך הראשון לצורך מילוי חיובו האישי, לאחר שניפתח גם נגדו תיק ההוצאה לפועל, ומכיוון שהחיוב האישי של המנוח בוטל בפסק הדין בעירעור על פסק הדין בהליך הראשון, על המערערים להשיב את הכספים שקבלו מהמנוח במסגרת הליך ההוצאה לפועל לידי המשיב.

...

במצב עניינים זה ולאור הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, לא היה מקום למסקנה כי נטל הראיה הכבד, שאין מחלוקת שמוטל בעניין על המשיב, הורם.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים.

המשיב ישלם למערערים הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לפיכך, בשלב הנוכחי, יש מקום לביטול החיוב בהוצאות שהוטל בשעתו על סמך הנחה שאינה עומדת עוד (העדר תכלית לבקשה 22 בשל דחיית עיקר תביעות החוב), וטוב היו המשיבים עושים אם היו נותנים הסכמתם לקבלת בקשת רשות העירעור כהצעת הכנ"ר, למצער לאחר קבלת הערעורים לבית המשפט העליון, כבר מטעם זה. טעם שני ועצמאי לקבלת העירעור, החל ביחס לחיוב האישי כנגד המבקש בלבד, הוא שמלכתחילה לא היה מקום לחייב את המפרק באופן אישי בהוצאות המשיבים.

...

ברקע לבקשת הפירוק עומד סכסוך שהתנהל משנת 2014 בין קדרון ובין המשיב 1, בעל השליטה בחברה (להלן: בעל השליטה), ואשר הוביל בסופו של דבר להפעלת מנגנון ההיפרדות שנקבע בהסכם בעלי המניות.

במקרים מעין אלו, יש להיזהר מביסוס המסקנה המשפטית על "חוכמה שבדיעבד", לפיה משהתברר בהמשך ההליך כי הגשת הבקשה הייתה לא נחוצה, ניתן להסיק כי הבקשה הוגשה בטרם עת (השוו: ע"א 8131/20 שחף נ' א.י. אלקטרוניקה בע"מ, פסקה 7 (14.2.2023)).

נוכח האמור לעיל, סבורני כי לא היה מקום מלכתחילה להטיל על המפרק הוצאות אישיות ביחס לבקשה 22.

סוף דבר: דין הערעור להתקבל במובן זה שחיובי ההוצאות שהטיל בית משפט קמא על המפרק ועל קופת הפירוק מבוטלים, וטיעוני הצדדים לעניין ההוצאות ייבחנו על ידי בית משפט קמא עם סיום בירורה הצפוי של הבקשה שעתידה להמשיך את הדיון בבקשה 22.