רקע
הנתבע הינו תושב חוץ בעל אזרחות גרמנית המתגורר דרך קבע בגרמנה.
כך למשל, בסעיף 4 להסכם נקבע כי "האחריות הבלעדית לקבלת כל האישורים הנדרשים על פי כל דין לשפוץ המושכר ו/או לניהול עסק כלשהוא בו יחול על השוכר ועל השוכר בלבד, ואין ולא תהיה לו שום דרישה או תביעה בעיניין זה מהמשכיר. אי קבלת היתר כלשהוא לא יהווה עילה לביטול החוזה ו/או לאי תשלום כלשהוא החל על השוכר על פי חוזה זה".
בסעיף 15(א) להסכם נקבע: "מודגש ומוצהר בזה כי תנאי בהסכם זה ותנאי מוקדם לפתיחת כל עסק שהוא במושכר הנה נקיטה מצד השוכר בכל האמצעים והמעשים החוקיים הנדרשים על ידי כל הרשויות לצורך קבלת רישיונות מתאמים מכל הרשויות הנוגעות דבר, לרבות עריית תל אבי ומשרד הבריאות".
בסעיף 15(ב) נקבע: "האחריות להשגת הרישיונות המתאימים כאמור לעיל, תחול על השוכר בלבד. ידוע לשוכר כי לעסקים שנוהלו במושכר כולם או חלקם אין ולא היו רישיונות לניהול עסק וכי עריית תל אביב נקטה נגדם הליכים בנידון".
בסעיף 15(ג) נקבע: "כל ההוצאות אשר יגרמו ו/או שנגרמו בעקבות ההליכים ו/או הפעולות להוצאת וקבלת רישיונות כאמור לעיל, יחולו וישולמו במלואם על ידי השוכר".
בסעיף 15(ד) נקבע: "השוכר מצהיר כי מצב רשוי העסק למושכר ידוע לו היטב וכי הוא ערך בעריית תל אביב חקירה ודרישה בנידון קודם לחתימת הסכם זה וידוע לו על הצוים שהוצאו בקשר עם המושכר – מינהליים או שפוטיים ולא תהיה לו בנידון כל טענה, תביעה או דרישה כנגד המשכיר".
לבסוף, בסעיף 15(ה) נקבע: "ידוע לשוכר כי אין למשכיר כלפיו כל חובה בקשר לקבלת ו/או הוצאת רישיונות ו/או רישיון כאמור ונושא קבלת הרישיונות כאמור והפעלת העסק יהיו באחריותו ועל חשבונו המלאים של השוכר".
לאחר חתימת ההסכם, החל מרקור, ולימים חברת "תעוזה", שהיא כאמור שותפה בתובעת, ולימים התובעת, שהיא זו המנהלת את בית המלון שהוקם בסופו של דבר בבניין, לפעול לשפוץ הבניין ולקבלת הרישיון הנידרש לניהול בית המלון במקום.
לפיכך, ביחסים שבין הרשות ולבין הנתבע, הנתבע הוא אמנם "בעל דינה" של הרשות והמחויב לשלם לה את היטל ההשבחה ומבחינתה, אם יש לנתבע הסכם עם התובעת שקובע שעליה לשאת בכך, אין זה מעניינה והיא רשאית לידרוש ממנו לשלם את התשלום ולקבל שיפוי מאת התובעת.
גם הטענות השונות שהועלו בסיכומים בעיקר, לגבי הפרות ההסכם מצד הנתבע אינן יכולות לסייע לתובעת, שכן אין כל קשר לבינם לבין השאלה הנקודתית שעומדת לדיון בתיק הנוכחי והיא, שאלת זהות המשלם ביחס להיטל ההשבחה, מה גם שכל השאלות לגבי הפרות ההסכם נדונות בתביעה ובתביעה שכנגד שמתבררת בפני מותב אחר בבית משפט זה. באותה מידה אין רלוואנטיות לשאלה האם הייתה או לא הייתה הפרה של ההסכם בנושא יפויי הכח, וזאת משלא ניתן יפוי כח למר מרקור, אלא לבאי כח הנתבע לחתום בשם הנתבע.
...
לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2012 התקבלה החלטת ועדת הערר אשר קבעה כי "מאחר והתברר שגם אין מחלוקת בין הצדדים [ב'צדדים' הכוונה לתובעת ולועדה המקומית לתכנון ולבניה – י' ד'] כי העוררת איננה חייבת בהיטל השבחה, על פי חוק, מאחר ואיננה הבעלים או החוכר לדורות, מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות בערר. בנסיבות אלה, אין מנוס מביטול דרישת היטל ההשבחה שהופנתה כלפי העוררת, ועל המשיבה לפנות בעניין זה לחייב על פי דין".
בשלב כלשהו הגיש מרקור תביעה כנגד הנתבע על סכום של כ-3,400,000₪ לבית המשפט המחוזי, תביעה אשר בהסכמת הצדדים הפכה להיות תביעה שכנגד במסגרת התביעה שהגיש הנתבע כנגד מרקור והערבים.
רק לאחר שבית המשפט ציין כי הוא מבקש את הסכמת הצדדים להיכנס דרך נט-המשפט לתיק האחר כדי לבדוק האם אותו מסמך שעליו נחקר הנתבע בתיק האחר הנו אכן במ/1 בקשר לחדר על הגג או שמא המכתב של עו"ד כהן מיום 3.1.10 ביחס להיטל ההשבחה ולאחר שהצדדים הסכימו לכך ולאחר שכבר התחלתי להיכנס לתיק, אז ורק אז, חזר בו לפתע בא כוח התובעת מטענתו זו והסכים כי תשובת הנתבע בהליך האחר התייחסה לבמ/1 ולא למכתב בנושא היטל ההשבחה וחרף זאת עדיין ביקש להגיש את הפרוטוקול של הדיון האחר, בקשה שנדחתה על ידי מהנימוקים שניתנו בדיון (לכל האמור לעיל ראה פר' הדיון בעמ' 29 ש' 14 עד עמ' 31 ש' 15).
סוף דבר
אשר על כן, התביעה נדחית.
בהינתן שווי המחלוקת הכספית הגבוה (כ-1,000,000 ₪ היטל השבחה ל-10 שנים, ראה סיכומי בא כוח התובעת בפר' בעמ' 37 ש' 24), ובהתחשב בחשיבות ההליך לצדדים (שהייתה רבה) ומנגד שאר הפרמטרים הקובעים את גובה שכר הטרחה, כגון היקף המסמכים והטיעונים (שלא היה רב), כמו גם משך ההליך (שלא היה ממשוך במיוחד), התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
