ביטול חוזה עבודה טרם תחילת העבודה

בפרשת זגורי (ר' בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פורסם במאגרים משפטיים), עליו התבסס פסק הדין הנ"ל – הערת הח"מ) הוחלה המסגרת הנורמאטיבית הקבועה בסעיפים 30-31 לחוק החוזים על החוזה המנהלי הפסול.

מנכ"ל התובעת העיד כי הנתבע הציג לפניו כי הדברים נעשים באישור ועל דעת הגורמים המוסמכים בערייה והוא הסתמך על כך. ר' עדותו כאשר נישאל מדוע לא עמד על קבלת הזמנת עבודה, לפני תחילת העבודה: "אני עונה לך מהלב. כשסולימאן מנהל מחלקת שפע במועצה פנה אליי ואמר לי שזה משהו חריג וחשוב... הוא אמר שידאג לי, כלומר ידאג לי מול ראש המועצה והגזבר. ידאג לי להזמנה. זה בטל' הנייד ואישרתי. פנה אליי מנהל מחלקה לא עובד זוטר." (פרו' עמ' 12 ש' 30-34).

...

לאחר דיון מעמיק בסוגיה, נקבע: "הכלל הוא כי לא יינתן צו קיום מלא המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה החוזית אלא במקרים נדירים. הכרעה בשאלה האם יש מקום ליתן צו קיום חלקי או האם יש לחייב את הרשות בתשלום השכר הראוי תעשה תוך איזון בין שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים לבין התכליות הכלליות שבבסיס סעיף 31 לחוק החוזים וסעיף 232 לצו, ובשים לב לסיבות המקרה". לאחר שמצאתי כי הצדק הוא עם התובעת, ואילו המועצה היא שפעלה בחוסר תום לב לאורך ההתקשרות ולאחריה, ולאחר שהוכח כי עלות הפינוי המוסכמת, הינה סבירה לכל הדעות, ואף עומדת בעלויות שאושרו על ידי המועצה במסגרת מכרז אחר לפינוי פסולת, ומשכך מהווה "שכר ראוי" בגין השירות, ומשלא נטען וכן לא הובאה כל אסמכתא מטעם המועצה בנוגע למה הוא השכר הראוי לגישתה וכאשר הוכח הצורך הדחוף בביצוע הפינוי, כל אלו מחד, ומאידך לאור החשיבות על עקרון השמירה על האינטרס הציבורי וקיומה של פסיקה רבה במסגרתה נפסק במקרים דומים תשלום חלקי בלבד בגין השירות אני קובעת כי המועצה תישא בעלות של 85% מהעלות המוסכמת, שהיה סך כולל של 82,828 ₪ (כולל מע"מ), ולכן תשלם לתובעת סך של 70,403 ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה כנגד המועצה וקובעת כי על המועצה לשלם לתובעת סך של 70,403 ₪, בגין שירות הטמנת הפסולת שסיפקה לה. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2 אשר זיהה צורך דחוף וטיפול בו מול ראש וסגנו וקיבל אישורם וגם הוכח כי יידע את הגזבר.

בעניין זה יצוין מחד כי המועצה התנערה מאחריותה להתנהלותו של הנתבע 2, בחרה שלא להתגונן גם בשמו ולהעניק לו חסות, והוא נאלץ להתגונן בגפו, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, כאשר בסופו של דבר התביעה נגדה התקבלה ונגדו נדחתה.

ביום 01.09.2019 שבו המתקינים לבית המשיבה להמשך עבודה ובטרם החלו עבודתם ביקשה המשיבה כי, יעבדו בזהירות ללא ליכלוך.

משלא עלה בידי הצדדים לגשר על המחלוקות ביניהם שלחה המשיבה ביום 10.10.2019 באמצעות בא כוחה, מכתב התראה לפני תביעה בו דרשה: "קיום עסקה (לשביעות רצון הלקוח) ותשלום פיצויים או לחלופין ביטול העסקה, השבה כספית מלאה ותשלום פיצויים" עוד נכתב כי, בטרם ינקטו הליכים משפטיים על-ידי המשיבה באמצעות ב"כ ניתנת היזדמנות למערערת לתקן את הליקויים בריהוט שנרכש או לחלופין לבטל העסקה.

משכך, בית המשפט דן בשאלה האם מדובר באי התאמה כמשמעותה בחוק מכר המהוה הפרת החוזה המאפשרת לבטל את החוזה לפי סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").

...

לפי חוות הדעת סך כל עלויות התיקון נעמדות; "לפי עלות הנ"ל (בכפוף לאי החלפת ארון ח. הורים) סה"כ 31,600 ₪ (לפני מע"מ)." לאחר שנשמעו טענות הצדדים בכתב ובעל פה קבע בית המשפט (כב' השופטת ד' ורד) כי, דין התביעה להתקבל.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, החלטתי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה בהתאם להוראת תקנה 138 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

וכן, יפים דבריה של כב' השופטת בן פורת בעניין דומה; "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה (ע"פ 99/82 [2]; 28/49[3]; ע"פ 112/52 [4], בעמ' 254; ע"פ 531/80 [5])". (ע"פ 437-82 ס' אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 085, 97-98) אשר על כן, הערעור נידחה, המערערת תשלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪, סכום זה ישולם מתוך העירבון והיתרה תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

הגעתי יום אחד לאתר לפני תחילת העבודות וראיתי את הנתבעת 1 שבאותו זמן לא הכרתי אותה מדברת עם הקבלן שלנו ליד המיגרש, הצטרפתי אליהם והבנתי שיש לה בעיה עם זה שאנחנו עומדים לבנות את הבניין.

12.1 הנתבעת עצמה לא הביאה כל ראיה לפגיעה שהייתה יכולה להגרם לחנות או לניהולה מחמת עבודות הבנייה במיגרש הסמוך, ומלבד הפרחת חששות חסרי בסיס אל האויר – לא הייתה לה כל עילה לבטל את החוזה מיום 26.11.20.

...

13.3 מעדותו של מר הרשקוביץ (כמובא לעיל), אף עלה כי העד ניסה להרגיע את הנתבעת ולהציע לה פתרון טוב להתנהלות מול התובעים, אלא שהיא גמרה אומר בדעתה לעזוב את המקום ויהי מה. מכל המפורט עד כה, אין לי אלא להגיע למסקנה, כי הנתבעות הפרו את החוזה מיום 26.11.20 משהודיעו חד צדדית על ביטולו בלא שיש להן כל עילה לכך בדין או בסיס לכך במציאות.

גם לו סברה הנתבעת, בזמן אמת, כי לא תוכל להפעיל את עסקה בחנות בזמן ביצוע העבודות, היה עליה לפנות – כפי שהציע לה מר הרשקוביץ – לתובע ולשוחח איתו על כך. גם התובע בעדותו לפניי אמר דברים דומים, ונוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע אני סבורה כי לו הייתה הנתבעת נוהגת אחרת – הייתה מקבלת שיתוף פעולה מלא מהתובע, כפי שזכתה לקבל בעבר – "יכלה הנתבעת 1 שהייתה בלחץ ואין לי מושג מדוע להתקשר אליי למחרת בבוקר ולבקש ממני להגיע לחנות ולשטח בפניי את הבעיה כפי שעשתה בעבר. מן האינטליגנציה המינימלית שיכולה להיות לאדם שהוא דייר שלי 12 שנה. מה קרה? נשרף העולם באותו רגע? למה לא קראה לי לפגישה לראות מה קורה?" (עמ' 11 ש' 20-23).

15.3.2 ביחס לטענות הנתבעות בהקשר זה ולחוקר שהעיד מטעמן, אני סבורה שאין בחקירה או בעדות כדי ללמד על כך שהתובעים לא עשו פעולות סבירות להקטנת נזקיהם.

הנתבע אמר לתובעים כי אין לו בעיה להתחיל בעבודות בטרם ייחתם חוזה פורמאלי ובטרם קבלת כל תמורה, ואף אמר כי אם לא יהיו שבעי רצון יהרוס את הבניה ויבנה שוב ו"יפנק" אותם בבניה נוספת עליה לא הוסכם, כגון עבודת גינון, התקנת מערכת אבטחה של מצלמות, פרגולה, שער חשמלי וריהוט במתנה.

ממילא, גם אם היה מבוטל ההסכם, משמעות הדבר היא השבה, כאשר על התובעים להשיב את שקיבלו במסגרת ההסכם, קרי את עבודות בניית הבית ולמצער את שוויין.

...

על כן, לא ניתן ליחסו לתובע ואינני מקבלת את הטענה.

גם במקומות בהם מצא בית המשפט לסטות מקביעת המומחה, אין מדובר באי קבלת הערכותיו המקצועיות, אלא בהשלמות כאשר המומחה לא התייחס לכלל הליקויים.

די בכך כדי לדחות את טענתו בעניין זה. סוף דבר על התובעים לשלם לנתבע את סכום ההסכם בסך של 900,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ סך של 1,053,000 ש"ח. מסכום זה יש להפחית בגין ליקויים וחסרים כפי שנקבע לעיל סך של 217,439 ₪ (כולל מע"מ).

כחדש לאחר תחילת העבודות ובטרם הושלמו, נתגלעה מחלוקת בין התובע לבין הנתבע, העבודות הופסקו מבלי שיחודשו, וצד ג' פינה את הבית.

ההסכם מורה כי 30% מהתמורה תשולם עד לתחילת העבודות אך בכל הנוגע ליתרה, קובע ההסכם שזו תשולם "על פי ההתקדמות של העבודה באתר". בלי כל ניסיון לפרט אבני דרך ברורות לתשלומים הנוספים.

נמצא כי בין התובע לבין הנתבע נתגלו מחלוקות בכל הנוגע לקצב התשלומים ביחס להתקדמות העבודות ובשל מחלוקות אלו, סירבו שניהם להמשיך בבצוע העבודות וההסכם – בוטל.

...

נוכח זאת, כאשר לפי דין חובת ההשבה הינה חובה הדדית, וכאשר מתברר שאין כל אפשרות לחייב את הנתבע בהשבה מצב בו עד להפסקת ההסכם כבר נעשו עבודות בנייה בבית שאותן אין בידי התובע להשיב, אין בסיס לעתירת התובע להשבה והטענה – נדחית.

במצב זה, לא עמד התובע בנטל להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו בגין הפסקת ההסכם ולפיכך עתירתו לפיצוי על יסוד חוות דעת המומחה – נדחית.

לאחר שנמצא שיש לדחות את תביעת התובע במלואה, יש לבחון את טענות הנתבע במסגרת התביעה שכנגד.