בקשתה של התובעת לבטל את הסכם ההלוואה ולהשיב לה את התשלומים ששילמה – לא נענו ואף היתרו בה הנתבעות כי ככל שתחדל מלשלם את תשלומי ההלוואה תתבע על כך בבית המשפט.
מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כאשר, בנגוד לעדותה בחקירה ראשית, הודתה העדה כי בהיעדר קשר משפטי לזכויות ברכב, לא הייתה התובעת נשלחת לחתום על הסכם הלוואה חדש אלא, כדבריה:
"אז היינו מבקשים רק הרשאה לחיוב חשבון, הייתי מבקש רק הרשאה,...אם היא רוצה לשלם מבלי הסכם שהיא לא היורשת," (עמ' 34 בפרוטוקול שורות 23-25) ותרצה את משלוח התובעת לחתום על הסכם הלוואה בטענה כי התובעת בקשה זאת.
התובעת, מסיבה כזו או אחרת, סברה כי תוכל לנכס לעצמה את הזכויות ברכב בדרך של תשלום ההלוואה או רק למנוע מימוש זכויות המנוח ברכב בדרך של מכירה כפויה עד אשר יתברר מי ירש את הרכב, והנתבעת 2 אף הטעיתה את התובעת בכך שלא ביררה עד תום את זכויותיה הפוטנציאליות של התובעת ברכב ושלחה אותה לחתום על הסכם הלוואה חדש – פעולה שעמדה בנגוד לנהלי הנתבעת 2 ואף אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והסבירות במתן הוראה זו לתובעת.
...
לטענת התובעת פעלו הנתבעות בחוסר תום לב להחתימה על הסכם הלוואה למימון רכישת הרכב אשר בסופו של דבר לא הביא לרכישתו לפיכך, טענה כי דינו של הסכם ההלוואה להתבטל.
תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא גם בעדותה של מנהלת הגבייה הנוכחית אצל הנתבעת 2, הגב' סטנקר אשר העידה כי היום אכן לא ניתן להחתים אדם על הסכם הלוואה חדש ללא הצגת ראיה על הזכויות ברכב כגון צו ירושה (עמ' 42 בפרוטוקול שורות 8-11).
לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי למצער הוכחו הוראותיו של סעיף 14(א) בחוק החוזים.
כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעת הוצאות משפט בסך 510 ₪ אגרת בית משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.
