ביטול חבילת נופש לאנשים מבוגרים בשל הפרת חוזה

טענות התובע בכתב התביעה התובע טוען כי עניינה של התביעה השבת כספים המגיעים לו מכוח הסכם הלוואה שנחתם בין הצדדים, לאחר שהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") באמצעות הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הפרה הסכם זה. התובע הוא איש עסקים; הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "חב' אופק") היא חברת תיירות המיתמחה בשיווק ומכירת חבילות נופש לאי קרפאטוס שביוון, והנתבע 2 (להלן: "הנתבע" או "אבישר") הוא מנהלה.

משלא שולם סכום ההלוואה במועד כפי שנקבע בהסכם, נשלח ביום 8.9.14 לנתבעים מכתב התראה בגין הפרת הסכם ההלוואה ובו נדרשו לשלם את סכום ההלוואה בצרוף רכיב הרווח.

ההסכם נשוא התביעה לא מבטל היתקשרות עם בנו של התובע, נחום, וממילא התובע לא יכול להציג כל היתקשרות קודמת בינו לבין הנתבעים.

כתובע אדם מבוגר שאינו בקוו הבריאות, ולא זכר פרטים שונים, אולם בעסקת ההלוואה עצמה גילה בקיאות וכן העיד כי יש לו חשבון בנק בחו"ל (ממנו לכאורה הועברו כספי ההלוואה בהעברה בנקאית לנתבע).

...

טענות הנתבעים בכתב ההגנה דין התביעה להימחק או להידחות באשר מדובר בתובענה מקבילה להליך משפטי נוסף המתנהל בין הצדדים הנובע מאותן נסיבות, אותה מסכת עובדתית ובסוגיות משפטיות זהות.

סופו של דבר שהנתבע חתם על הסכם הלוואה ולא הביא ולו ראשית ראייה, למעט דבריו שלו, על כך שההסכם נחתם על ידו בלחץ וכפייה.

לאור כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה.

פסיקתא הנתבע ישלם לתובע סך של 840,693.82 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (15.10.15) ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע וכן שכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בפניי תביעה כספית בסך 5,578 דולר, בגין ביטול חבילת נופש שנרכשה מהנתבעת, וזאת על רקע "משבר הקורונה". על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 14.04.19 רכשה התובעת מהנתבעת חבילת נופש למזרח הרחוק עבורה ועבור בעלה, שניהם מעל גיל 80 עם מחלות רקע.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – "חוק החוזים תרופות"), שכותרתו: פטור בשל אונס או סיכול החוזה, קובע כך: היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

בת"ק 67385-02-20 טננבאום ואח' נגד קרוז תור בע"מ, דן בית המשפט בשאלה דומה – ביטול חבילת שייט לאנשים מבוגרים על רקע פרוץ מגיפת הקורונה, וכך קבע כבוד השופט גיא הימן בסעיף 7: "סבורני כי יש מקום לקבוע כי, עבור אנשים מבוגרים המצויים במה שלמדנו לכנות "קבוצת-סיכון", עשה המשבר הזה היתקשרות כמו זו המתוארת לעיל – בלתי אפשרית.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות (על נספחיהם) ושמעתי את הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

בת"ק 67385-02-20 טננבאום ואח' נגד קרוז תור בע"מ, דן בית המשפט בשאלה דומה – ביטול חבילת שייט לאנשים מבוגרים על רקע פרוץ מגפת הקורונה, וכך קבע כבוד השופט גיא הימן בסעיף 7: "סבורני כי יש מקום לקבוע כי, עבור אנשים מבוגרים המצויים במה שלמדנו לכנות "קבוצת-סיכון", עשה המשבר הזה התקשרות כמו זו המתוארת לעיל – בלתי אפשרית.

אחר כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת 30% מן הסכום ששולם לה, 5,078 דולר.

הנתבעת הנה חברת נסיעות המשווקת חבילות וכרטיסים לאירועים בחו"ל. טענות התובעות ביום 24/12/19 רכשו התובעות מהנתבעת חבילת נופש לחו"ל, לתאריך עתידי, בחודש יוני 2020.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 (להלן- "חוק החוזים תרופות") קובע כדלקמן: "(א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהם או שלא ראה ולא היה עליו לראותם מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בס"ק (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע עד ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".

בהקשר לאמור נפסק בעיניין דומה, כדלקמן: "סבורני כי יש מקום לקבוע כי, עבור אנשים מבוגרים המצויים במה שלמדנו לכנות "קבוצת-סיכון", עשה המשבר הזה היתקשרות כמו זו המתוארת לעיל – בלתי אפשרית.

באשר לשאלה האחרונה, חוסר יכולת של המפר למנוע את אותן נסיבות, ברי כי לא היה באפשרות התובעות למנוע את הנסיבות שהובילו לביטול החבילה.

...

לסיכום, לאור "התאונה המשפטית" שגרמה מגפת הקורונה לעולם ולצדדים כאן, כאשר אף אחד מהצדדים אינו אשם בתאונה (ביטול החבילה) וכאשר קיומה במועד שסוכם היה בלתי אפשרי אני סבור כי התובעות זכאיות להשבת הכספים ששילמו.

בשים לב לנסיבות ביטול החבילה ולמועד שבו בוטלה החבילה ובשים לב שבסיומו של דבר החבילה לא קוימה כלל וכלל ומשלא הוכח כי לנתבעת נגרמו נזקים כתוצאה מביטול החבילה הגם שלא הוכח כי הנתבעת עשתה מאמץ כלשהו לקבל את הכספים מהספקים בחזרה אני סבור כי התובעות זכאיות לקבל מלוא התשלום ששילמו עבור החבילה.

סיכום בהינתן הנקוב לעיל, אני קובע כי הנתבעת תשיב לתובעות הסכום ששולם עבור החבילה בצירוף האגרה ששולמה בתיק בית המשפט ובסך הכל 12,316 ₪.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") קובע כי מקרים שלא ניתן לצפות אותם מראש וגורמים להעדר אפשרות לקיים את החוזה בין הצדדים – לא מהוים עילה לתביעת פיצויים או אכיפה.

כמו כן במסגרת תק (ת"א) 67385-02-20‏ ‏ טננבאום נ' קרוז תור בע"מ קבע בית המשפט כי על הנתבעת להשיב לתובעים 40% ממחיר הנופש, בנסיבות של בני זוג מבוגרים אשר ביטלו את החבילה, שבועים לפני יציאתה.

בהסתמך על כך, שאיש מן הצדדים אינו אחראי למצב הזה יותר מן האחר אך לתובעים צמחה, מתוך בחירתם המושכלת, "טובת-הנאה" מעצם-הביטול, והכוונה היא לצמצומו של הסיכון הבריאותי הנשקף להם, חלוקה שאינה בחלקים שוים ונוטה, מעט, לזכותה של הנתבעת הנה סבירה.

...

כפי שיפורט להלן אני סבורה כי יש מקום לחלק את הנזק באופן שווה בין הצדדים.

מבחינת התובעים – בסופו של דבר הטיול לא יצא לפועל.

אני מקבלת בהקשר זה טענת הנתבע בדבר הקושי להגיש כתב תביעה כנגד הספק בתאילנד להשבת הסכום ובעיקר כיום בעידן הקורונה ובכלל לאור הפרוצדורה הכרוכה בכך.

בשים לב למכלול האמור, אני סבורה כי יש מקום להורות לנתבע להשיב מחצית מסכום החבילה לידי התובע.

דיון האם יש לראות בשביתה שפרצה, משום גורם שהביא לסיכול חוזה ההטסה שבין התובעים לבין אל-על ולסיכול החוזה שנכרת בין התובעים לבין אופקים? אין חולק, כי טיסת אל-על 614LY, שבאמצעותה היו אמורים התובעים לשוב ארצה מסנט פטרסבורג לישראל ביום 22/9/04 בשעה 00:40 בוטלה, עקב שביתה כללית שפרצה במשק הישראלי ע"י ההסתדרות ביום 21/9/04 בשעה 06:00 בבוקר ואשר בצעד יוצא דופן גרמה גם להשבתה מוחלטת של נתב"ג, כך שאין יוצא את הארץ ואין בא. לטענת אל-על השביתה יצרה מצב של "סיכול", כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ועל כן לא זכאים התובעים לכל פיצוי שהוא.

טענתם הנוספת של התובעים היא, כי אופקים הפרה התחייבויותיה כלפיהם וזאת משהפסיקה לדאוג להם והתנהגה כאילו הטיול הסתיים, ובניגוד להתחייבותה לספק חבילת תיור שלמה, הפסיקה לספק להם שירותים מכל אותם סוגי שירותים שהיא מתחייבת לספק כמארגנת הטיול, לרבות הוצאות שהייה, שכוללות לינה וארוחות וכן הסידורים שמצפים ממארגני טיול לספק-כגון סדורי נסיעה הולמים ברכבת, וזאת למרות שהתובעים שילמו לאופקים מראש בעד האירוח והשהייה לכל משך הטיול ועד לשובם ארצה.

התובעים, רובם אנשים מבוגרים בטווח הגילאים שבין 65-80 שנה, נאלצו בהנחיית הנתבעות ל"טרטר" עצמם שלא לצורך כשהם נושאים את מזוודותיהם הכבדות בנסיעת לילה, שלא הסבה להם נחת והנאה ברכבת מסנט פטרסבורג לשדה התעופה במוסקבה, לבזבז זמן, כסף ועצבים וכל זאת על מנת להיווכח, כי כל טרחתם הייתה לשוא וכי אין עבורם מקומות שמורים בטיסת אל-על, היוצאת לישראל.

...

הפיצוי המגיע לאור המקובץ מצאתי, כי מן הראוי לקבל את תביעת התובעים, אם כי באופן חלקי, וזאת בהיתחשב בנסיבות המיוחדות, שיצרה השביתה ומאחר שהתובעים לא השכילו להוכיח את נזקיהם די הצורך.

לאחר שהעברתי אפוא תחת שבט בקורתי את מחדליהן ואת מעשיהן של כל אחת מהנתבעות כמפורט בפסק דיני, ומנגד את מחדליהם של התובעים – אשר לא השכילו להוכיח את נזקיהם כדבעי ואשר החליטו משיקוליהם שלהם, שלא להמתין בשדה התעופה במוסקבה עד לבואו הצפוי של מר איגור וייסברוד, וכשבחנתי את כל נסיבות המקרה לאור משטר החוק, כפי שהוא מותווה גם ע"י הוראת סעיף 18 לחוק התרופות וע"י אמנת ורשה, אני מורה, כי הנתבעות יפצו את התובעים בשיעורים מסוימים, ככל שהדבר צודק לעשות כן בנסיבות העניין.

סוף דבר סופו של יום אני מחייבת את אל-על לשלם לכל אחד מהתובעים מס' 3-4 ו-8-15 סכום השווה ערך ל-300$, וכן לכל אחד מהתובעים 1, 2, 6 ו-7 – סכום השווה ערך ל-560$ ולכל אחד מהתובעים מס' 5,16 ו-17-סכום השווה ערך ל-232$ (לאחר ששלושת אלו האחרונים קיבלו החזר של 68$ בגין אי ניצול החלק השני של כרטיס הטיסה).