ביטול זכרון דברים למכירת קרקע

המבקש – התובע טען בתביעתו כי העיקול הוטל בנגוד לחוק ולא היה סביר ולכן על הערייה לפצותו בגין הנזקים הבאים: 1) ביטול זכרון דברים למכירת הדירה.

העיקול בוטל, כמו גם עיקולים על נכסי מקרקעין נוספים שהוטלו עליהם עיקולים בעקבות הסדר החוב מול ויז'ניץ.

...

מששוכנעתי כי פסק הדין אינו מעלה סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב.

המחלוקת הנקודתית שבין בעלי הדין הוכרעה על סמך התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא ולא היתה התעלמות מראיות שהוצגו, הגעתי למסקנה ולפיה אין זה המקרה החריג שבו תינתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

ובהמשך: "הוראותיו של ההסכם בכתב [הסכם המכירה משנת 1961- מ.א.ג.] המשקפות נכונה את עמדתה של רשות הפיתוח, שהדריכה את עצמה בעליל על-פי אותה הבטחה ישנה שניתנה למשיבים בנובמבר 1949. נוכל אפוא להניח גם הפעם לבעיה הידועה אם צד שלישי יכול להסתמך במישרין על הסכם שהוא לא היה צד לו, כי כמו ב-ע"א 444/65 הנ"ל, שם, [2], ב-ע' 679, יש בהסכם זה לפחות ראיה לכך שאכן ראתה רשות הפיתוח במשיבים בעלי רשיון להחזיק במקומותיהם עד למילוי התנאי בדבר השיכון האקוויוולנטי. ... הרשיון לא בוטל עקב עשיית ההסכם למכירת הקרקע בין שתי המערערות - ושוב אין צורך לעסוק כאן בשאלה מה עלול להיות דינו של רשיון כזה, שסיומו מותנה בתנאי, לגבי מי שמקבל את הקנין שבדין בלי לדעת על קיום הרשיון. המערערת השניה אינה לעת-עתה אלא בעלת זכות ביושר, וכפי שעולה מן ההסכם עצמו, היא ידעה יפה על הימצא המשיבים על הקרקע שעה שעשתה את ההסכם; ולא זו בלבד אלא מחיר הקרקע נקבע בהיתחשב עם הצורך לתת ל"משתכנים" פיצוי, אם בעין, בשיכונים שיוקמו על הקרקע על-ידי המערערת השניה, ואם בכסף.

שנת 1987- קרקע השכונה נמכרת לחברות דנקנר ו-א.מ.ת.ש, אשר התחייבו לקיים את כלל התחייבויות דיור ב.פ. כלפי תושבי השכונה בהסכם 1961: ביום 26.11.87 נכרת זכרון דברים למכירת מקרקעי המיתחם בין דיור ב.פ. לבין חברות דנקנר השקעות בע"מ וא.מ.ת.ש השקעות בע"מ (להלן: דנקנר וא.מ.ת.ש; העתק זכרון הדברים צורף כנספח 31 לבקשת האישור).

...

על רקע האמור, ומשהתייתר הצורך בהמשך ניהול ההליך הייצוגי, הגישו המבקשים, תושבי השכונה, בקשה להסתלק מן ההליך הסתלקות מתוגמלת.

סוף דבר ההסתלקות מבקשת האישור שבכותרת מאושרת בזאת.

אני מורה על מחיקת בקשת האישור בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

כמו כן, נדחית התובענה האישית של התובעים נגד המשיבה, ללא צו להוצאות.

למרות שזכרון הדברים לא מהוה הסכם מכר מקרקעין, הוא נוסח כהסכם מחייב כשלעצמו, ללא קשר להסכם המכר שייחתם בעתיד.

ב"כ הנתבעת לא הודיע על ביטול זכרון הדברים, אלא דרש, למעשה, את תיקון ההפרה הנטענת (לפי סעיף 7(ב) רישא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ה - 1970), אך קצב לכך זמן בלתי סביר בעליל.

...

סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על סך של 141,243 ש"ח. מנגד, דין התביעה שכנגד להידחות.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה העיקרית ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 141,243 ₪.בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים את אגרות המשפט (3,390 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

לשיטת הנתבעת, קיימים כללים בדין לגבי האפשרות למכור קרקע ציבורית לאדם פרטי, וזו אינה אפשרית אלא בדרך של מיכרז; משכך, לא ניתן לומר כי זיכרון הדברים מכיל את כל ההוראות הרלוואנטיות לעניין זה. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט.

כיצד יש לנהוג בחיוב בטל זה שטרם בוצע עד תום על ידי הנתבעת? על פי כלל ההשבה, אין על הנתבעת לבצע את החיוב שטרם בוצע ויש להורות על השבה בעין של טובות ההנאה שנתקבלו מכוח זיכרון הדברים ולהחזיר את הצדדים למצב שהיו בו אילמלא נכרת זיכרון הדברים; יחד עם זאת, סעיף 31 לחוק החוזים מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על אכיפת וקיום החיוב, כולו או מקצתו, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון" וזאת בתור חריג לכלל ההשבה.

...

במכלול השיקולים כמפורט לעיל, ובשים לב לאשמת הנתבעת והסתמכותם של התובעים, וכאשר אין פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי, בסדרי שלטון תקינים ובעקרון ההרתעה, סבורני כי שיקולי הצדק מטים את הכף בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה עסקינן לעבר מתן צו אכיפה לקיום חיובה של הנתבעת על-פי זכרון הדברים.

התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מחליט לקבל את התביעה ולהורות לנתבעת לקיים את חיובה על-פי זכרון הדברים, היינו, אני מורה לנתבעת "לפעול בכל הדרכים החוקיות העומדות לרשותה" על מנת למכור את החנות מושא התובענה לתובעים, כפוף לאישור משרד הפנים.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בין היתר בשים לב להתנהלותה בניהול ההליך, סכום כולל בסך 30,000 ₪ וזאת תוך 45 ימים מתום מצב החירום המיוחד, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בהפעילנו מבחנים אלה על נסיבות המקרה שלפנינו, עולה מסקנה כי זיכרון הדברים שערכו הצדדים, ביום 04.08.15, אינו מהוה הסכם מכר מקרקעין מחייב; באשר למבחן הראשון, הרי בחינה אובייקטיבית של היתנהלות התובעים עצמם בשעת החתימה על זיכרון הדברים ולאחריה, מעלה כי לא ראו בו כמסמך סופי ומחייב ולפיכך לא היתקיימה בהם גמירות דעת הנדרשת; ראשית - אמנם, כפי שעולה מן הראיות, בתום המפגש מיום 04.08.15 לחצו הצדדים ידיים ואף הרימו כוסית לחיים, אך מנגד התובעים לא שילמו ולו שקל בודד כדמי רצינות ע"ח התמורה.

במקום לעתור, תחילה, לביטול ההחלטה בעתירה מתאימה לבית הדין בנסיבות שבהן לא שילמה האשה את הסכום שנקבע, ורק אז לפנות ולנסות למכור את הנכס בשוק החופשי, פעל הנתבע הפוך – קודם מצא קונים פוטנציאליים שמוכנים לרכוש את הנכס בסכום גבוה יותר, הלוא הם התובעים, החתים אותם על מיסמך זיכרון הדברים, ורק אז רץ עם המסמך לבית הדין במטרה להביא לשינוי החלטתו.

...

עוד אין חולק, שבסופו של דבר לא נחתם הסכם מכר מקרקעין בין התובעים לנתבע.

בסופו של דבר, התחוור להם כי בהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול, יוצע הנכס למכירה בתנאי שוק חופשי, ואז הנכס נמכר לצד ג'.

סוף דבר: מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני דוחה את עתירת התובעים לפיצויים חיוביים (פיצויי קיום), בסך של 350,000 ₪.

נוכח הפער המשמעותי שבין סכום התביעה לבין סכום הפיצוי שנפסק בסופו של דבר, אני קובעת לעניין ההוצאות, כי הנתבע ישלם לתובעים שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי המומלץ, ע"ס 5,000 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.